בלט עם ריהאנה - ואתם מוזמנים לשנוא את זה

לא בטוח שלכך התכוון המשורר, או יותר נכון היוצר שמאחורי המופע "רוק דה בלט", ראסטה תומאס, שלהקתו תגיע לארץ בשבוע הבא להופעות באופרה הישראלית בתל אביב (4-7 בפברואר) וכן בתיאטרון שרובר בירושלים (9 בפברואר) ובמרכז הקונגרסים בחיפה (10 בפברואר). את ההגדרה "הילדים הרעים של המחול", יזמו אגב בלהקה שרקדניה מפזזים בצעדים קלאסיים לצלילי מדונה ומייקל ג'קסון, דיוויד גואטה וריהאנה ושלל אמנים בני זמננו.

בראיון מקדים ל-ynet לקראת הגעת הלהקה לישראל בפעם השנייה, הכוריאוגרפית אדריאנה קנטרנה לא מתרגשת מהביקורות. להיפך, נדמה שהיא קצת נהנית מהן. "המופע הזה מרגיש לי נכון. אני חשה שאנחנו נותנים כל מה שאנחנו אמורים; הלב שלי, הריקוד, האנרגיה, ההשראה - ואנשים מרגישים את זה. אני תמיד חושבת על הקהל, אבל אף פעם לא על המבקרים".

יכול להיות שאת אוהבת שקוטלים אתכם?

"תמיד יש לנו או אוהבים או שונאים, אין אמצע. אבל ככה מתחילים טרנדים. זה ככה באופנה, זה ככה באמנות, אין אמצע הדרך ואין לי בעיה עם זה. אני לא חושבת שיש לי ממה לחשוש כי העבודה שלנו כנה".

אבל את קוראת ביקורות.

"אני משתדלת שלא. אני טיפוס עצבני וזה מרגיז אותי. אבל אסור לשכוח שהמבקרים הם אנשים עם דעה אחת. אחת בלבד. אם הקהל יצא מהאולם מאושר, באמת שלא אכפת לי. משלמים להם כדי לכתוב דברים מרושעים, או סנסציוניים, כולם עושים הכל כדי למכור בסופו של דבר אם זה כרטיסים או עיתונים".

"רוק דה בלט". אוהבים או שונאים

כתבו שאתם צ'יפנדיילס. לא פחות.

"נכון, בסוף המופע הרקדנים מורידים חולצות. המופע לא נגמר בקטע הזה, ואגב הקהל אוהב את זה. זה כיף, מטופש, וטיפשי. המפיקים והקהל אוהבים את המופע אבל המבקרים שונאים? אם זה מה שהמבקרים זוכרים מהמופע, שיהיה.

"הילדים האלה מוכשרים מאוד, והמבקרים לא כתבו על היכולות שלהם או על הכוריאוגרפיה כלום. כי זו עובדה. אף פעם לא ביקרו באופן שלילי את הריקוד. זה תמיד על המוזיקה והאווירה. בסופו של דבר, כל עוד לא אומרים שאנחנו לא קורעים את עצמנו על הבמה, אז הכל בסדר".

הגוף עושה מה שהוא רוצה

המופע עצמו, כאמור, כולל שירים עדכניים ברובם, להיטי מצעדים של ממש, שלהם אדריאנה חיברה צעדים מיוחדים, כולם מעולם הבלט לסוגיו. "אני אוהבת לקרוא לזה פופ-בלט", היא אומרת ומספרת על החיבור המיוחד: "רקדתי בלט מצעירותי, אבל גם בסגנונות מודרניים, ג'אז, ריקודי ברודוויי ועוד. חלמתי לשלב את האהבות שלי במחול, וזה קרה לי גם במוזיקה. אני אוהבת סגנונות רבים ומגוונים, ממש כמו במחול, וזה היה כמו כדור שלג".

את מתאימה את הריקוד לפופ ולרוק?

"אני רוקדת בלט בצורה שהגוף שלי רוצה, לא בצורה שצריך. לא כמו שאמור היה להיות. לפעמים אני לא משנה את הריקוד, אבל לפעמים הגוף משתלט ולוקח את זה למקומות שהוא רוצה".

ואיך את מעבירה את זה הלאה, לרקדנים?

"זה קשה. צריך לוודא שהם ורסטיליים ובאים בראש פתוח, לסמוך עלי כמו שאני סומכת עליהם כדי לבצע את התנועה פעם אחר פעם עם כבוד וביטחון הדדי".

את הביטחון המדובר אדריאנה מקנה לרקדנים בחזרה, במחווה מעניינת הנערכת בפתיחת המערכה השנייה של "רוק דה בלט". מבלי לחשוף פרטים רבים מדי, נספר כי בחלק זה מלבד ההעמדה - אין לאדריאנה את המילה האחרונה. הנאמבר הזה שמור לרקדנים ולאימפרוביזציה שלהם.

"זה שונה בכל ערב. בכל מופע הם לוקחים את זה למקומות אחרים. אני רק עשיתי להם את ההעמדה הבסיסית שם, כל השאר - זה הם. הם אוהבים את החופש הזה, הקהל אוהב את זה, זה נהדר".

מי הקהל שלכם?

"כל אחד. צעירים, מבוגרים, בנים, בנות, גייז, סטרייטים".

לפי המופע בהמבורג, נראה שבעיקר נשים בגיל המעבר.

"זה תלוי במקום. בלונדון למשל היו המון גייז, בהודו היו גברים בעיקר, סטרייטים. זה משתנה".

מה מניע אותך בעשייה? מה גורם לך לרקוד כל יום מחדש? הרי אלה לא חיים קלים במיוחד.

"הבת שלי, אנאמי, קודם כל. וחוץ מזה, אני אוהבת מה שאני עושה. אני אוהבת את החיים שלי, ואני גם כנראה בסדר בזה".

אם היית צריכה לתאר את רוק דה בלט במשפט אחד, רוק דה בלט זה....

"הבלט של המאה ה-21. כן, זה מה שזה".