שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אריאנה הרוויץ: "חוסר הבנה מוליד אלימות"
    הגיבורה שלה רוצה לרצוח את כולם - את בעלה, את הילד שלה וגם את המאהב שלקחה לעצמה. אריאנה הרוויץ, בספרה "תמות, אהובי", משרטטת תמונה מבהילה של חיים רגילים שנוזלים אל תוך הטירוף היומיומי שכולנו חווים, ומלווים בניסיון לשמור על השפיות
    "כתיבה יכולה להציל חיים. אם האלימות שנוצרת בפנים משתחררת בכתיבה, אז כבר אין הרבה טעם בלשבור לבן הזוג שלך כיסא בפרצוף, למשל" - הגיון בריא על פי הסופרת אריאנה הרוויץ, שבספרה "תמות, אהובי" (הוצאת זיקית) מאפשרת לגיבורה שלה לנקז את כל הרעל הקבור בתוכה אל הנייר ויוצרת מעין יומן אישי מרתק שמכניס את הקורא היישר לתוך הוריקן של סערות. זה מפחיד, אבל גם לא מאפשר לך לעזוב את הספר.

     

    רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר

     

    הרוויץ - שמתארחת ביריד הספרים הבינ"ל שנערך השבוע, ותשוחח היום (ג') עם המשוררת המשוררת תהל פרוש על הרומן שלה - נולדה בבואנוס איירס, למדה תסריטאות ומחזאות והשלימה לימודים גבוהים באמנות ויזואלית ובספרות השוואתית בסורבון שבפריז. על אף שנדמה כי לימודיה הם מכלול השלמות ליצירת תמונות ספרותיות מלאות פרטים, דווקא ספרה הראשון, "תמות, אהובי", נראה כאילו כתבה אותו בנשימה אחת, אחוזת בהלה, ללא יכולת ליצור תמונה שלמה אלא מקטעים-מקטעים של תחושות מבעיתות, שגורמות לך לקחת נשימה עמוקה כדי לוודא שאתה עדיין בחיים.

     

    "תמות, אהובי", לתת למילים להתפרע ()
    "תמות, אהובי", לתת למילים להתפרע

     

    באחד העמודים מתארת הגיבורה את הצורך לעשות משהו עם משמעות כדי שלחיים עצמם תהיה משמעות, אחרת אין בשביל מה לחיות. האם נידונו לחיות עם המודעות המטרידה הזו רק כדי לתת משמעות לחיינו?

     

    "אני חושבת שאם ישנה מודעות קיצונית לעד כמה החיים קצרים, ואם, כמו שקורה בדרך כלל, שום סם כבר לא עוזר, והמודעות הזאת הורסת ומרעילה את הכול, כל הזמן, הדרך היחידה שלא להתאבד או לשקוע בדיכאון, היא לתת משמעות לכל פעולה בחיים האלה. הגיבורה של 'תמות, אהובי' היא מהאנשים שנזרקו לתוך המודעות הזאת ומשם בא החיפוש שלה אחר משמעות בארוטיות, אצל ווּלף, ביער".

     

    מילים פראיות

    על גב הספר מתוארת העלילה כ"לכאורה מותחן כפרי על אישה שיורדת מהפסים", ואכן תיאוריה של הגיבורה את סביבתה, מעלה תחושה שהיא טובעת בהמון של בורים ועם הארץ, דורסי חיות להנאתם, יורקים טבק לכל עבר ומתנהגים לנשים כאילו הן חפצים שאפשר לזרוק.

     

    אבל, כך מצוין בהמשך התיאור, מדובר, למעשה, בכפר נידח סמוך לפאתי פריז בימינו אנו, מה שמעלה את הספק האם אכן מדובר בתיאורים אמיתיים או שאולי הם תוצאה של נפשה המיוסרת של הגיבורה. היא רוצה לרצוח את בעלה, את תינוקה, את השכנים שלה ואת עצמה. בין לבין היא מנהלת רומן עם השכן, ולא ברור אם גם הוא קרבן שלה, או באמת מאוהב בה.

     

    בכלל, הספר עמוס באלימות בוטה- פיזית, מינית, עצמית וכלפי הסביבה. הגיבורה נמצאת כל הזמן על קו התפר שבין טירוף לקרבנות, וכל דבר שהיא עושה מפחיד משום שתוצאותיו לא ברורות. האם מדובר בניסיון למרוד בהלך הרוח התרבותי לכאורה שסביבה? הרוויץ טוענת שזה הניסיון שלה לחיות. "אחרת כל מה שנותר לה זה לתלות כביסה, לבלוע פרוזק ולנשוף על נרות היומולדת של הילד".

     

    יש אלימות רבה בין הגיבורה לבן זוגה - האם כל מערכת יחסים נידונה לאלימות כזו משום שלא מדברים ומלבנים את היחסים כמו שצריך?

     

    "תמיד פירשו כך את האלימות הרבה שיש ברומן הזה, ובמיוחד בין בני הזוג. אני לא חושבת שיש שם יותר אלימות משיש אצל כולנו, הם לא לגמרי מאבדים שליטה, הם שולטים בעצמם, מעליבים זה את זה, שוברים זכוכיות, מזדיינים בלי תשוקה, אבל הם לא הורגים אחד את השני, לא מציתים את עצמם, לא זורקים את התינוק למים הקפואים.

     

    "האלימות מתגברת באופן ספירלי לא בגלל מה שלא נאמר בין בני הזוג, אלא בגלל הדברים שהם כן אומרים ובכל זאת לא יכולים להבין. חוסר ההבנה מוליד אלימות".

     

    מה לגבי הנישואים שהיא מציעה לבן זוגה? היא הרי מחפשת חופש ומחליטה שנישואים, שיש שיגידו הם סוג של כלא, הם התשובה עבורה. מדוע?

     

    "אני לא יודעת אם חופש הוא הדבר היחיד שהיא מחפשת. היא מחפשת הבנה. בכל אופן, זה לא כל כך פשוט, זה לא שחור ולבן. אפשר להיות נשואים ולהיות חופשיים, ואפשר לא להיות חופשיים לבד במדבר.

     

    "אני חושבת שהדחף שגורם לה לומר 'בוא נתחתן, אהובי' כשהוא צופה בטלוויזיה עם הילד הוא דחף חייתי, בוא נראה אם זה יציל אותי, כאילו כדי לבדוק את כל האפשרויות לגאולה. אבל זה לא מחזיק מעמד, כבר בחתונה היא מרגישה שזה גיהינום".

     

    אריאנה הרוויץ. "האנשים המעניינים יותר הם אלה שיום אחד מתעוררים" ()
    אריאנה הרוויץ. "האנשים המעניינים יותר הם אלה שיום אחד מתעוררים"

      

    נשאר עם הנישואים, אביו של בן זוגה נפטר, ונדמה שמרגע מותו, אשתו (חמות הגיבורה) מתחילה לחיות את החיים מחדש. האם מות הזוגיות כתוצאה ממוות של אחד מבני הזוג, משחרר את השני לחיים?

     

    "איזו שאלה מצוינת שתוקפת ישירות את לב הכתיבה שלי. התשובה היא ללא ספק כן. כאשר גוף אחד חולה ומכין את עצמו לאט לאט למוות, הגוף האחר, שעדיין חי, מכין את עצמו לחיים ביתר שאת.

     

    "תמיד הרשימה אותי, עוד מילדותי, אווירת החסינות של אדם אחרי לוויה, כאילו לאלמן או לאלמנה יש חופש לעשות מה שהם רוצים, לאנוס, להרוג, להתאהב. מי שנשאר מחוץ לארון, בינתיים, מתכונן לחיים"

     

    האם המרד האישי הוא חופש במובן מסוים, והאם אדם שלא ימרוד נידון להשתגע?

     

    "כדי להשתגע או לסרב צריך מודעות. ואיזושהי מרדנות בדם. לרוב האנשים אין את זה, למזלם או לאסונם, הם חיים חיים צייתניים. האנשים המעניינים יותר הם אלה שיום אחד מתעוררים".

     

    "הכתיבה היא המנוע של הכל"

    "תמות, אהובי" היה הספר הראשון של הרוויץ שיצא ב-2012 ומאז מדי שנה היא מוציאה ספר חדש, בשנת 2013 פרסמה ספר שנכתב בארבע ידיים ושמוTan intertextual que te desmayás. במהלך 2014 הוציאה את הרומן השני שלה La débil mental בהוצאת ״מָרדוּלְסֶה״, כיום אחת ההוצאות העצמאיות האיכותיות בארגנטינה. הספר היה בין ספרי השנה הנוכחית והסופרת נבחרה בעשיריית הסופרים העכשוויים החיוניים בארגנטינה בעיתון אל פאיס (ספרד).

     

    בוסף לפעילותה של הרוויץ כדרמטורגית וכסופרת, היא מפרסמת מסות וביקורות ספרות בבלוג ״אֶטֶרנַה קָדֶנְסיַה״ (ארגנטינה) וכן ב״לטראס ליבּרֶס״, המגזין הספרותי החשוב במקסיקו.

     

    "הכתיבה היא המנוע של הכל", היא אומרת. " נסיעה מעניינת אותי בגלל הכתיבה. מעניין אותי להכיר צייר, ללכת לאופרה, ללדת ילד, לישון בחדר מלון, בגלל הכתיבה. כי היא נמצאת מאחורי הכול. איך הייתי חווה את כל זה בלי הכתיבה, הכתיבה לא כפעולה אלא כאפשרות, כאופק? איזה היגיון היה מנחה את החיים שלי, בלי הכתיבה? איך מישהו יכול להתאהב או לחשוק בלי הכתיבה? אין לי שמץ של מושג. אני חושבת שמשעמם הרבה

    יותר לחיות בלי לכתוב, אבל גם הרבה יותר מסוכן. מישהו עוזב אותך ואת לא כותבת, ואז לא נשאר לך כלום".

     

    ואיך כותבים ספר שמורכב כולו מפיסות של רגשות ותחושות שלא תמיד אפשר לקשר ביניהם?

     

    "אני כותבת בחתיכות, בפרקים קטנים או סצנות קצרות, כי האינטנסיביות של מה שאני כותבת לא מאפשרת לי לכתוב יותר. כמו בנגינה על פסנתר. האמת שלאורך כל הכתיבה של הרומן הקשבתי לשתיים או שלוש סונטות לפסנתר - הביצוע הראשון והמואץ של גלן גולד לווריאציות גולדברג של באך משנת 1955 - מנוגנות בקצב שבעיני חלק מהאנשים הורס את באך.

     

    "גם אלמנטים חיצוניים כמו גרזן שכורת עצים, בכי של תינוק או סוס מת שהיה צריך להרים כדי למשוך עגלה, כל זה נמצא שם ומכתיב את הקצב, את הדופק, את התנועה. הרומן מסודר לפי הסדר שבו כתבתי אותו, לפי הסדר של ההיגיון שהדמות חיה בו. לא קשה לכתוב ככה וגם לא קל, פשוט ככה אני יכולה לכתוב".

     

    אריאנה הרוויץ היא אורחת יריד הספרים הבינלאומי ה-27 המתקיים בימים אלו בירושלים - לתכנית ארועי היריד המלאה היכנסו לאתר ביום ה' תשוחח הרוויץ תשוחח עם המוזיקאי והסופר ערן צור  על פראות, ליריות והמצאה עצמית בכתיבתה. ביום ו' תשיק את ספרה בשעה 13:00 בחנות הספרים מילתא

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אריאנה הרוויץ. "הכתיבה היא המנוע של הכל"
    לאתר ההטבות
    מומלצים