שתף קטע נבחר

זה לא היא - זה הילדים: השפעת ההורות על הזוגיות

אתם מרגישים כלואים בתוך החיים שלכם. עוברים בין העבודה, לבית, למטלות היומיום. ולאט לאט כבר ברור לכם מי האשם המיידי במצב: בן או בת הזוג. הפסיכולוג גיל ונטורה מסביר מדוע פעמים רבות זה ממש לא קשור אליהם - אלא דווקא להורות החונקת, ומה צריך לעשות רגע לפני שמפרקים את החבילה

כשאתה לא רוצה לחזור הביתה, ושוב ושוב לא רוצה לחזור הביתה, אתה מתייחס לזה כסימן. בצד השני של העיר, גם אשתך ממש לא מתה שתחזור. הכל קל יותר כשאתה לא נמצא. גם זה סימן חשוב. לא ככה?

 

רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כתבו לנו בטוויטר

 

אז אתה מפנטז קלות על חיים חדשים שמחים, בלי הכובד הזה. אבל בדיוק בירידה מהמחלף אתה נזכר בילדים. אתה מתכווץ. הילדים זה משהו שמנצח בהליכה כל נימוק אחר. לא משנה איך אתה הופך את זה בראש, אתה מגיע לאותה שורה תחתונה: אין מצב שאתה הולך לעשות להם את זה.

 

אתה עושה מה שכתוב בספר: דוחק את המחשבה למטה. מקסימום נטפל בזה כשהם יגדלו. על הדרך אתה שונא בעוד סנטימטר את זאת שלתחושתך תוקעת אותך בחיים האפורים האלה.

 

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

 

הכתבות האחרונות של גיל ונטורה בערוץ הורים :

רוצים לחנך את הילדים? פשוט תפסיקו לחפור

מה תעשה כשתהיה גדול? כסף - והרבה!

בלי יועצות שינה: תחזירו את ההורות לעצמכם

להישאר ביחד בשביל הילדים: טוב או רע?

 

תראו אנשים, אני באמת לא יודע אם אתם צריכים להתגרש או לא. אני לא אעליב את האינטליגנציה שלכם ברשימת "חמשת הסימנים לכך שעליך לפרק את החבילה במהירות האור". אני רק רוצה שנחשוב קצת מחדש על מושגי הזוגיות והאושר האישי מעבר להמולת המסרונים, הניידים וההתראות בוואטסאפ.

 

בסוף היום אתה רק רוצה קצת שקט

סבל אישי מתמשך, בדיוק כמו רצף כישלונות של קבוצת כדורגל, יגרור אותנו אוטומטית לחיפוש אשמים. מכיוון שהעין שלנו בנויה פיזיולוגית להתבונן החוצה ולא פנימה, סביר שהיא תתמקד בגורם שנמצא הכי הרבה בספקטרום שלנו: בן הזוג.

 

בעולם אידיאלי של ספרי הדרכה וייעוץ זוגי היה רצוי מן הסתם לתקשר מיידית עם אהובת ליבך אודות תחושות קשות אלו, ולטהר את האווירה חיש מהר. בינינו, בסוף יום עבודה שמשאיר אותך במצב של גבעול סלרי מקומט, למי יש כוח לשיחות עמוקות? אתה לא רוצה משמעות, אתה לא רוצה חדוות יצירה, אתה אפילו לא רוצה סקס. אתה רוצה רק שקט. הדברים מופנים כמובן גם לבנות חווה וגם לבעלי זהות מינית אלטרנטיבית.

 

אני לא מתחיל אפילו לדבר על האחריות האישית שלנו לאושרנו ולגורלנו. כמות הקוראים שתישאר לקרוא את הטור הזה אם רק ארמוז שאנחנו יוצרים במו אצבעותינו את הבאסה הקיומית שלנו שקולה לכמות היוצרים החשובים שיצאו מהתוכנית "כוכב נולד". אני דווקא רוצה הפעם לקחת את האיש הסקרן הזה בתוכנו, שמחפש סיבות לדברים, ולהפנות את מבטו שתי אצבעות ימינה מהסלון - אל חדר הילדים.

 

קשה לנו עם הילדים - ואנחנו מאשימים את בן הזוג

הורים, בייחוד הורים צעירים, מתוכנתים ביולוגית לאהוב את צאצאיהם ולהיות מסורים להם. ברוח מערכת הבחירות הנוכחית, לא יעלה על הדעת בשעה קריטית זו, שנטיל את האשמה על אותם עוללים חמודים ורכים, מה גם שהחברה המודרנית מעלה את הילדות על נס וגודשת אותנו בדימויים נוצצים של ילדים מתוקים וחכמים שהכל מגיע להם ויש לעשות הכל בשבילם. התוצר הפסיכולוגי המיידי של דבוקת המסרים הזו הוא רגש אשמה חריף שאת חווה בכל פעם שאת רק מעיזה להעלות במחשבתך את האופציה שגם לילדים יש חלק נכבד בכאב שאת חשה.

 

נבהיר מיד - הילדים שלכם הם לא מפלצות. הם בני אדם קטנים שלומדים באופן אקטיבי להיות בני אדם גדולים, והתהליך הזה הוא מעצם טבעו סוער ובלתי צפוי ויתרה מכך - אותם מלאכים קטנטנים חייבים כמות היסטרית של תשומת לב לצורך התפתחותם, תשומת לב שלעתים גדולה מכפי מידתנו, ההורים, כיוון שתלאות הקיום שואבות מכם כל בדל אנרגיה.

 

כשהחיה האנושית נתקלת בתסכול כבד, היא מיד נדחפת לנקוט פעולה. למרבה הצער, כשאתה תחת מתקפה של תסכול וצער, אתה הכי לא פנוי בעולם לבדיקה עמוקה ואובייקטיבית.

 

ואז מה קורה להורה הישראלי שמרגיש שחייו אינם חיים? הוא נטען בתחושה ש"חייבים לעשות פה איזה שינוי", ומכיוון שהוא עמוס ולעוס, השאלה הזו מתרגמת עצמה לשאלה פשטנית ומסוכנת: "מה עלינו להשמיט מהמשוואה כדי שנרגיש יותר טוב ומהר?". אם קראתם את הפסקאות הקודמות, אתם כבר מנחשים מה התשובה הנפוצה.

 

האימפולסיביים שבינינו מקיאים מיד את איומי הגירושין על השולחן. המאופקים יותר מבצעים מעין תהליך של פרידה פנימית מבן הזוג. בראש. בבטן. רקמת צלקת נבנית אט אט סביב הדימוי של בן הזוג שבתוך ראשנו, ויום אחד מגיע, ואנחנו כבר לא אוהבים אותו. חמור מכך - הפסקנו לחבב אותו.

 

תנו לעצמכם רגע לחשוב. באמת

שלא יהיו לכם ספקות: בן הזוג שלכם קולט את זה טוב טוב, ולא צריך להיות אינשטיין כדי להבין שזה לא ממלא אותו בשמחה יתרה. איך אמרה לי אחת המשתתפות באחד הקורסים: "אני שונאת את האדם שהפכתי להיות בעיניו". נשמע מוכר?

 

חשיבה פסיכולוגית תמיד מקבלת בהבנה ואמפתיה את הצורך שלנו לעוות קצת את המציאות החיצונית כדי לשרוד כאב. קוראים לזה "מנגנוני הגנה". אבל, כמו כל מושג מורכב, מנגנוני הגנה לא נועדו להיות תרופת פלא חד כיוונית. הם יעילים כל עוד הם לא יוצאים מפרופורציות. מטרתם הנפשית היא להגן על הקיום האנושי, לא לפרק אותו מיסודותיו.

 

אם הטור הזה נוגע בך, אני יכול לסיים אותו רק בהמלצה אחת. היא מתחלקת לשניים. קודם כל תסדרו לכם קוביית זמן אישי פנוי אחת, רצוי מחוץ לבית, בהקשר סביבתי אחר. בשלב השני אתם מתבקשים לעשות דבר מוזר: תחשבו לעומק על היחסים שלכם, אבל באמת לעומק. בלי ניידים, בלי סידורים. תכתבו על דף מה שאתם חושבים. תהיו שיפוטיים, חופשי, אבל תהיו הוגנים. תתחילו את התהליך באחריות שלכם, בכל אותם דברים שאם אתם הייתם משנים, העסק הזה היה נראה הרבה יותר טוב.

 

ואחרי כמה ימים, תזמינו את הבן זוג לקפה ותגידו לו שבא לכם לדבר איתו. לא, סליחה , קבלו תיקון מהיר - תגידו לו שבא לכם להקשיב לו. ואת התוצאות המיידיות תשאירו לטוטו.

 

גיל ונטורה הוא בעל פה גדול מדי, פסיכולוג, מומחה לחשיבה יצירתית ,ומעביר את הקורס "לחשוב כמו פסיכולוג: יישום עקרונות פסיכולוגיים בחיי היומיום "





 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
קרדיט: Shutterstock
תקוע בחיים האפורים? אל תוותר לעצמך
קרדיט: Shutterstock
מומלצים