זוג קשישים, דירה מתפוררת, קצבה זעומה: "לממשלה לא אכפת מאיתנו, הם לא ציונים"

"תעזרו לנו. לממשלה לא אכפת. כולם מדברים אבל אף אחד לא עושה כלום", כך אמר אתמול (ג') בתסכול ובזעם פסקל ינקו בן ה-81 כשהוא יושב בסלון דירתו הקטנה בקריית מלאכי, הסובלת בין שאר הליקויים גם מרטיבות קשה. לצדו יושבת רעייתו פאני בת ה-78 שמוסיפה: "לפוליטיקאים איכפת רק מהכיסא שלהם. כשבאנו לישראל לפני 60 שנה הייתה ציונות אבל היום הם לא ציונים". בני הזוג מתקיימים מקצבת זקנה והשלמת הכנסה בגובה של 4,300 שקל ולדבריהם, אף שמערכת חורפית נוספת מתקרבת, הם לא יכולים לשלם את הוצאות החימום בדירה הקרה או לתקן את הליקויים.

עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet

כ-200 אלף קשישים נאלצים לחיות בתנאים דומים ומהכנסה דומה, תוצאה של הזנחה מתמשכת מצד ממשלות ישראל לאורך עשרות שנים. וכשהמספרים הופכים למציאות, המשמעות היא בתים מתפוררים הסובלים מרטיבות, עובש, והיעדר חימום או קירור שבהם מתגוררים קשישים שאינם מסוגלים לשאת בעליות התיקון.

בחודש שעבר הממשלה הייתה אמורה להגדיל את הקצבה של אותם 200 אלף קשישים בסכום שנע בין 200 ל-400 שקל ובתקצוב של כ-340 מיליון שקל בסך הכול, אולם ההחלטה על הקדמת הבחירות הביאה לגניזת התוכנית, כמו למרבית המלצות הוועדה למלחמה בעוני שהתפגגו בקדנציה האחרונה.

(צילום: בראל אפרים)

(צילום: בראל אפרים)

פסקל לא צבר זכויות פנסיה מעבודתו כחייט עצמאי והוא סובל היום מבעיות בריאותיות שונות. "אנחנו נעזרים בעמותות כדי לרכוש תרופות", אומרת פאני. "השניים שכלו את בתם שנפטרה מסרטן לפני חמש שנים. פאני ישנה על הספה משום שלבני הזוג אין מזרון זוגי. יש מיטה זוגית בחדר של הבת המנוחה, אבל פאני אומרת שהיא לא מסוגלת לישון שם ולא מסוגלת לזרוק את המיטה.

"אנחנו משלמים את החשמל ואת חשבון הטלפון ומה נשאר לאכול?", תוהה פאני. "אי אפשר להסתדר. אנחנו לא חייבים לאף אחד גרוש. זה מה שיש. לא הולכים לתיאטרון ולא לסרט. אי אפשר לחיות מזה".

לפי דו"ח העוני האחרון של המוסד לביטוח הלאומי, שהתפרסם בדצמבר האחרון, פאני ופסקל הם שניים מ-180,800 קשישים מתחת לקו העוני. כלומר: 22.1 אחוזים מכלל אוכלוסיית הקשישים בישראל מוגדרים עניים. אין נתונים בדוקים לגבי מספר בתי הקשישים שבהם שוררים תנאי מחייה שאינם הולמים אך מומחים בתחום מעריכים את מספרם במאות אלפים.

למרות הירידה הקטנה במספר הקשישים העניים שנרשמה ב-2013, שיעור העוני של קשישים בישראל עדיין נחשב לאחד מהגבוהים בעולם המערבי. דו"ח מרכז טאוב האחרון הראה כי מצב הקשישים בארץ מצוין ביחס לעולם לפני תשלומי המס והקצבאות, אך קצבת הזקנה בישראל היא אחת מהנמוכות בעולם המערבי: היא קטנה פי שבעה מהממוצע במרבית מדינות העולם המפותח.

חיה על תרומות

לדברי נשיא הקרן לידידות, הרב יחיאל אקשטיין, מצב הקשישים בישראל מחייב טיפול ממשלתי דחוף. "זה כתם מוסרי על כל החברה הישראלית", הוא אומר. "הצעד הראשון שחייב להתבצע באופן מיידי הוא העלאת קצבאות הקיום של הביטוח הלאומי לרמה התואמת את יוקר המחייה בישראל. כבר היום הביטוח הלאומי מודה כי הקצבאות מספיקות בקושי לכיסוי מחצית מהצרכים הבסיסיים של קשיש. אני קורא למועמדים לכנסת הבאה לבוא איתנו ולחזות באופן אישי במצוקה הגדולה בשטח. על כל המפלגות להתחייב עכשיו לשינוי המצב לאחר הבחירות".  

לודמילה אייזנסון. הרדיאטור לא תמיד פועל(צילום: אבי רוקח)

לודמילה אייזנסון (87) ובתה זויה, שעלו מבלארוס, מתגוררות יחד בדירה קטנה של עמיגור בעיר בדרום הארץ. "אמא עברה את השואה", אומרת זויה. "היא גדלה בבית יתומים וסיפרה שכל הזמן היא הייתה רעבה. אני עושה הכול כדי שהיא לא תהיה שוב רעבה אבל זה קשה. אפילו מכונת כביסה אין לנו אז אנחנו מכבסות הכול ביד.

"החיים שלנו קשים בארץ. אמא מקבלת מדי חודש 2,900 שקלים ואני 2,700 שקלים. יש לנו רדיאטור לחימום ולא תמיד אנחנו מפעילות אותו כי הוא צורך הרבה חשמל. אימא זקוקה לטיפול שיניים ואין לנו כסף לממן את זה. תרופות שמחוץ לסל עולות הרבה כסף ואימא עכשיו חולה במחלה קשה. רק השבוע הייתי צריכה לקחת אותה לרופא ובגלל שהיא לא יכולה לנסוע באוטובוס נסענו במונית ושילמנו 300 שקל. ויש עוד נסיעות כאלה".

"יש לי כסף רק לארוחה אחת ביום"

גם כשבחוץ השמש מחממת, בדירתו הקטנה של סעדיה יוסף בן ה-90 בשכונת נווה דוד בחיפה, קור אימים. את ימיו הוא מעביר כשהוא לבוש במעיל, שאותו הוא לא מסיר גם בלילה גם כשהוא מתחת לשמיכות. כסף לחימום לא נשאר לו, הוא לא יכול להדליק תנור ובטח שלא מזגן.

במשך קרוב ל-30 שנה היה יוסף אזרח עובד צה"ל ושימש כמשגיח כשרות בבסיס חיל החימוש סמוך לצומת גולני. העבודה הקנתה לו, עם צאתו לגמלאות, פנסיה של בין 5,000-4,000 שקלים בחודש. 2,300 שקלים הוא מוציא על שכר דירה ותרופות. "יש גם חשבונות חשמל, מים וטלפון. השאר הולך על תרופות וטיפולים. אני סובל מסכרת ולחץ דם. כל דבר זה כסף", מספר יוסף.

סעדיה יוסף מחיפה

יוסף לא יכול גם להשתמש בתחבורה ציבורית בגלל מצבו. כל נסיעה לקופת חולים או צורך רפואי אחר כרוכה בתשלום למונית. מהביטוח הלאומי הוא מקבל עזרה של מטפלת בבית למשך שלוש שעות מדי יום, אך הוא זקוק לטיפול נוסף שאותו הוא צריך לשלם מכיסו. "מהכסף שנשאר לי אני יכול לאכול רק פעם אחת ביום", מספר הקשיש. "המטפלת מבקשת לי משהו קל כי אין לי שיניים. איך אני אעשה שיניים? זה עולה אלפי שקלים".

מי שמנסה לסייע לקשישים במצבו של יוסף הוא שמעון סבג, שהקים בחיפה את עמותת "יד עזר לחבר". לדבריו, 85% מהמטופלים בעמותה הם בגיל הפנסיה. "זה לא משנה אם הם מקבלים קצבת זקנה או פנסיה. זה בשום מקרה לא מספיק. ההוצאות הרפואיות, הנסיעות והצרכים הסיעודיים מותירים אותם בחוסר כול", הוא אומר.

לפנייה לסיוע והתנדבות לפנחס, לתמרה או לקשישים אחרם במצבם - ניתן לפנות ל"קרן לידידות" בדף הפייסבוק או דרך המייל kyedidut@ifcj.org.il