ואז מגיע היום הזה בשנה. חנויות הפרחים יהיו עמוסות עד אפס מקום, ברחבי העיר מתהלכים אהובות וגם אהובים עם ורד ביד ומתנה זו או אחרת שבני ובנות הזוג העניקו, המסעדות מציעות את אותן המנות רק בתעריף גבוה יותר, כנראה בגלל "מס האהבה שבאוויר", והכל בגלל שהיום הזה, בהתאם להוראות לוח השנה, נקרא "ולנטיינז דיי", יום האהבה.

מה כבר לא סיפרו לנו על אהבה? היא הטעם של החיים, היא האושר וגם המטרה. כשהיא שוררת בקרבנו נוכל להתגבר על כל מחסום. לאהבה אין שפה ולמענה כל הקרבה נראית קטנה, כל אתגר נראה פעוט. אבל אם כבר מדברים על אתגרי האהבה, מי כמו הזוגות המעורבים החיים כאן – הוא ישראלי היא אמריקאית, הוא אמריקאי היא ישראלית – יודעים דבר או שניים על הצורך לגשר על אי-הבנות ופערים באמצעות האהבה?

"יובל היה רוצה שאני אדע מה זה כורכום", מספרת סידני יהושוע על הפגם הקריטי שמצא בעלה הישראלי בזוגיות חוצת התרבויות שלהם. כשסידני, 31, הגיעה מקליפורניה לניו-יורק היא לא ציפתה להתאהב בבחור ישראלי, אבל מהר מאוד מצאה את עצמה בסיפור אהבה שמתחיל במגרש הבית הישראלי, מגרש הכדורגל. "כששמעתי על קבוצה שמשחקת כדורגל כמה פעמים בשבוע מאוד רציתי להצטרף, אפילו אם זה אומר שאני אהיה הבת היחידה", היא מספרת. "הקבוצה הייתה מורכבת מאמריקאים, סורים ובעיקר ישראלים. רוב הזמן לא ממש דיברתי עם אף אחד, בכל זאת הסתכלו עלי כעל בחורה יותר מאשר כעל חברת קבוצה. באחד המשחקים יובל ואני שיחקנו באותה הקבוצה והוא צעק עלי במהלך המשחק. זה מאוד הסעיר אותי, ובטח שלא הכין אותי לכך שיום לאחר מכן התקשר אלי חבר אחר בקבוצה שסיפר שהם חושבים שיובל ואני מתאימים והציע שנצא לדייט".

"בדייט", היא מתארת, "הבנו שיש לנו הרבה יותר מה ללמוד אחד מהשנייה מאשר להתנצח ולהתווכח והקשר הפך מהר מאוד לרציני".

בני הזוג יהושוע מספרים על דרך שבתחילתה הבדלי התרבות נראו כמו יתרון מסעיר, שכל אחד מהם יכול היה להרוויח ממנו. "לישראלים, גם אם הם לא דתיים, יש מסגרת מסודרת, יש סדר, ואני מאוד אהבתי את זה. אני חצי יהודיה ואף פעם לא הכרתי את כל החגים, המנהגים והמשפחתיות הזו שכל כך חשובה לישראלים. אני מאוד אוהבת את זה וגם כשבחרנו להתחתן ולהקים משפחה זה היה מבחינתי יתרון".

בעוד שבמערכות יחסים רגילות לא תמיד ממהרים לשוחח על "יחסינו לאן" או על "משפחתנו העתידית לאן", מערכות יחסים מעורבות שכאלה גורמות לשאלות הללו להגיע מהר מהצפוי. "אני חושבת שכשאת מבינה שזה רציני, הדברים האלו קופצים לך לראש מהר מאוד. דיברנו על משפחה שאולי נקים ביחד, דיברנו על איזו שפה נדבר בבית, על מנהגים, ואני חושבת שעכשיו, כשיש לנו שני ילדים קטנים אנחנו די מצליחים ליישם את זה. בבית", היא מסבירה, "אנחנו מדברים עברית ואנגלית. כל אחד מאיתנו מדבר את השפה שלו. יובל לא נמצא הרבה בבית, אז אנחנו שמים תוכניות ישראליות בטלוויזיה כמו 'יובל המבולבל' או 'רינת', כדי שהילדים יהיו מחוברים לשפה ויכירו.

"כמובן שיש בינינו את מחסום השפה וקשה יותר לתקשר בחופשיות. גם בכל מה שקשור באופן התקשורת יש הרבה הבדלים. כאמריקאית, אני מרגישה שאני מדברת הרבה יותר על הרגשות שלי. אני מוציאה, אני צריכה להתעמת עם מה שאני מרגישה ברגע שזה עולה, ואצל יובל יש משהו ישראלי כזה שלא מדברים על רגשות. נשים ישראליות לא מציפות את הרגשות כל כך הרבה. הן אולי יותר קשוחות. מצד שני יובל מאוד סטרייט, תכל'ס, אומר את הדברים כמו שהם ישר בפרצוף, ואני אמריקאית – אנחנו קצת יותר מזויפים או עדינים, אז זה הרתיע אותי בהתחלה, העליב אותי. השילוב של הצפת רגשות ואמירת האמת הקשה בפנים עשה את שלו, אבל למדתי להכיר את זה וגם ללמוד מזה בשביל עצמי. נראה לי שגם הוא היום כבר יותר רגיש למקומות האלו".

סידני ויובל מתעקשים שכשהחברות טובה, והציפיות די זהות, יש לא מעט יתרונות שטמונים ביחסים מעורבים. "אני חושבת שכל אחד מאיתנו התפתח כבן אדם מהחיבור הזה. אני למדתי להיות יותר זורמת, פחות מתוכננת ומחושבת, והוא שמבין שהזרימה הישראלית הזו יכולה להדאיג לפעמים. גם הוא הלך לקראתי ונקודת האמצע הזו, ששנינו הגענו אליה, עשתה לנו טוב. זה מאוד תורם לתחושה של האהבה בינינו".

להסכים מראש

ליבי ואביב מרגישים שיש בחיבור הבין-תרבותי הזה משהו שדורש הרבה הסתגלות והתחשבות שיש בהם כדי להבעיר את האהבה גם במקומות ושלבים בזוגיות שאצל רבים אחרים היא בסכנת דעיכה.

"ההחלטה לגור כאן, כשרק המשפחה של ליבי כאן, כשאת החברים הראשונים אני מכיר דרכה, כשאני צריך למקם את עצמי במקום אחר בגלל האהבה – כל זה בהחלט משפיע על הקשר", כך אומר אביב על קשר האהבה שהתחיל כבר לפני למעלה מעשרים שנה. ליבי ואביב, שניהם כיום בני 37, הכירו בגיל 17 במכון וינגייט הישראלי. "אני הייתי שחיין בנבחרת ישראל והיא הגיעה במשלחת ספורט של יהודים אמריקאים". האהבה ניצתה, אבל מהר מאוד גילו השניים שקשה לנהל מערכת יחסים בשלט רחוק. "בשנים הראשונות הבעיה שלנו הייתה בעיקר המרחק", מספר אביב. "אני התגייסתי לשירות של ארבע שנים וחצי בשייטת. עברתי חוויות ודברים שקשה להסביר. ליבי הגיעה לשנה של קולג' בארץ, בשביל לשמור על הקשר שלנו, ואחר כך חזרה לדנבר".

אחרי שהשתחרר מהצבא, אביב החליט, בלי לתכנן יותר מדי, להגיע לאמריקה ולבדוק האם יוכלו להצליח לנהל מערכת יחסים רצינית, רציפה וקרובה בפעם הראשונה. "אני חושבת שהיה לנו מזל", אומרת ליבי. "היו לנו הרבה רגעים קשים, אבל יש לנו סיפור אהבה גדול שבזכותו הצלחנו להתגבר עליהם. יש לנו הרבה חברים חצי ישראלים חצי אמריקאים, והם מתמודדים כל הזמן עם בעיות שכרוכות בשוני בין התרבויות, אבל אצלנו זה הפך ליתרון". "בהתחלה", ליבי אומרת, "היו דברים שלא יכולתי להבין כמו הדברים שאביב עבר בצבא, הדברים שראה, החברים שאיבד. שנינו זיהינו מהר מאוד הרבה הבדלים בתרבויות, בהתנהגות, אבל למדנו, ובעיקר למדנו להיות גמישים".

כמו סידני יהושוע, גם ליבי גולשת מהר מאוד במהלך השיחה להבדלי התרבויות בכל הקשור לנימוסים והליכות. "אנחנו צריכים להסביר הרבה פעמים לילדים שלנו, שיש דברים שהם רואים כשהם מבקרים בישראל שאולי מקובלים שם, אבל כאן הם לא מקובלים ולא מנומסים. כשאביב הגיע הסברתי לו את הניואנסים, את ההתיחסות האחרת לדברים, אפילו בשולחן האוכל, את הציפיה להיות מנומסים גם כשיושבים רק עם בני המשפחה. יש כאן מסורת של התנהגות שחשוב לסגל. אבל כל אלה", חשוב לליבי להדגיש, "יכולים להיפטר בקלות כשיש אהבה וחברות. צריך להחליט מראש על התרבות שתונהג בבית ולזכור שמה שבהתחלה נראה חמוד ושונה יכול להיות בעייתי בהמשך. כלומר חשוב לחשוב קדימה. אנחנו בדקנו שבנושאים הגדולים והחשובים אנחנו רואים את הדברים פחות או יותר אותו הדבר ובשאר הנושאים אנחנו בוחרים כמה שאפשר להיות דיפלומטים".

גם ליבי וגם אביב הם עורכי דין, שהחליטו להשתמש ברקעים השונים שלהם כיתרון עסקי. הם הקימו משרד העוסק בענייני נדל"ן ושמסייע לישראלים לרכוש נכסים מקומיים למטרות השקעה או מגורים. ההיכרות הייחודית של אביב עם הישראלים ושל ליבי עם התרבות העסקית האמריקאית עוזרת להם להצליח במשימותיהם. בנוסף, הם משתמשים בניסיון האישי שלהם כזוג מעורב כדי לעודד ישראלים הבוחרים להשתקע כאן.

"עבור הילדים", מדווחת ליבי, "מדובר ביתרון. האהבה מלכדת ועל כל השאר אנחנו פשוט יכולים לדבר. הילדים מבינים את זה. הם גם שומעים ולומדים שתי שפות וזה נותן להם יתרון וביטחון. כל אחד מאיתנו מדבר איתם בשפה שלו. הם גם זוכים לטייל יותר בגלל זה, לבקר בישראל ולהיות חשופים למגוון של תרבויות, ממשפחה עד שירים ומאכלים, הכל".

קשיים רומנטים

מהשיחה עם שרי אלקלעי נשמע שלא תמיד הכל כל כך חלק בדרך אל האהבה חוצת התרבויות. כשהיא הגיעה לניו-יורק לפני חמש שנים עם בן זוגה הישראלי, לא הייתה לה שום כוונה להישאר. "הוא הגיע ללימודי תואר שני ואני החלטתי להצטרף, בעיקר כי רציתי להיות קרובה אליו ולעשות וי על החוויה של חיים בניו-יורק", היא מספרת. לפרנסתה, עבדה שרי במשרד מקומי ושם פגשה את אליוט. "היה חיבור בינינו מהרגע הראשון, אבל הייתי עם בן זוג. הרגשתי שכשאני מדברת עם אליוט יש משהו בישראליות שלי שמוצא חן בעיניו. הוא גם אמר את זה.

 אחרי כמה חודשים נפרדתי מהחבר שלי והתכוונתי לחזור לישראל, לא ראיתי סיבה להישאר. ממש עשרה ימים לפני שעליתי על מטוס,אליוט חשף בפני את מה שהוא מרגיש והציע שאשאר קצת יותר". תוך מספר חודשים שרי חזרה לישראל, אבל הפעם, עם אליוט לצידה. "היחסים שלנו מהר מאוד הפכו רציניים החלטנו להתחתן", היא אומרת. "היום, בדיעבד, אני חושבת שבגלל שכולם מסביב הרימו גבה, אולי מיהרנו למסד את הקשר גם כדי להוכיח להם שהם טועים. השוני בינינו היה החלק המסעיר. אני חושבת שזה עשה את האהבה שלנו לפחות משעממת, צפויה, כי גילינו כל הזמן צדדים שאת לא שופטת כטובים או לא טובים, אלא מיד מקטלגת אותם ככאלו שנובעים מהשוני בינינו, וזה עזר לי לקבל את אליוט ולהיות אולי סובלנית וסלחנית יותר ממה שהייתי עם בני זוג אחרים".

ועדיין, שרי מרגישה שההבדלים בהחלט גובים מחיר והקרבה ומחייבים יותר מחשבה ותכנון מראש. "נראה לי שכמו בכל מערכת יחסים, את בהתחלה שם הרבה דברים שמפריעים לך בצד, ולאט לאט הם עולים וצפים. אנחנו התחתנו מהר ותוך שנתיים הפכנו להורים. לא חשבנו שאנחנו צריכים לדבר ולהחליט על דברים מראש. כשאת חיה בניו-יורק, בלי משפחה, את רק נהנית מהיתרונות, מהרומנטיקה של קשר כזה וחיבור כזה, והתרבות מסביב נותנת מקום לשתי התרבויות שלנו. אבל כשפתאום יש ילד, ודרך החינוך והגידול שלו את צריכה לסלול דרך, זה כבר דורש תכנון, הקרבה, ויתורים ואולי גם בהירות על מה בעצם בתרבות והמנהגים שכל אחד מביא איתו את רוצה שיהיה בחיים של הילד".

כפי שכל אישה נשואה וכל כבר נשוי יודעים, אחד הדברים איתם צריך ללמוד לחיות הוא בני המשפחה של בני הזוג, רק שכאן, אם הבעל אמריקאי, כך גם בני המשפחה שלו. ובאותה מידה, הוא לא בדיוק כמו בני המשפחה שלנו, אותם השארנו בישראל.

"בהתחלה היה המון אנטי. אליוט מאוד שונה, הוא לא סחבק כמו אבא שלי, כמו אח שלי. הוא לא אוהב כדורגל, לא מבין עברית, ולמרות שהמשפחה שלי מדברת איתו אנגלית, זו לא הקירבה המשפחתית האולטימטיבית. אני חייתי במשפחה גדולה וחמה והמרחק הגיאוגרפי והניתוק היומיומי גובה מחיר. לפעמים זה משפיע יותר ולפעמים פחות. אולי בגלל זה גם עדיף שאנחנו חיים כאן, אז זה פחות מעיק עלי, נשאר רק להיות מוטרדת מהיחסים עם המשפחה שלו". למרות כל השוני והקשיים, אליוט ושרי מגדירים את הנישואים שלהם כמוצלחים ואוהבים.

 "אהבה וחברות בסופו של דבר הם הכי חשובים מהכל. אני לא יודעת מה יהיה בעתיד", מסכמת שרי, "אבל אני מרגישה שעצם זה שהיינו צריכים להתמודד עם כל כך הרבה שאלות והחלטות והקרבות כל כך מהר, רק חיזק אותנו ואת הקשר. זה אפילו רומנטי. אני יכולה לראות באליוט צדדים שאולי לא הייתי רואה בבן זוג ישראלי. אין ספק שיש רגעים של משבר, אני כאן זאת שבלי משפחה, אני זאת שמפחדת שאולי אני לא בונה את הקן שלי כמו שרציתי. יש את החיכוכים הקטנים עם המשפחה שלו, כי רק הם כאן, אז הוא מוצא את עצמו הרבה פעמים מוותר, נדרש להיות רך יותר ומחזק. זה קשה, אבל גם מוכיח לי בכל פעם מחדש שהוא בוחר בשביל האהבה שלנו לשלם מחיר, וכך גם אני. זה נראה לי רומנטי".

האם זה אומר שהאהבה מנצחת?