עכשיו באולפן: בחור ששכבתי איתו פעם
אנה לא הבינה למה ג'ס התאמץ לשדר שהוא רציני למרות שהוא לא, ואז היא נתקלה בפודקאסט של צמד הקומיקאיות קריסטינה האצ׳ינסון וקורין פישר, שגרם לה להבין שהיתקלות בסטוץ מן העבר לא חייבת להפוך להתקף חרדה
עוד טורים של אנה פאזה:
מפריע לכם שאני מזדיינת ועוד מעזה ליהנות
בניו יורק אפשר לעשות סקס, לא למצוא אהבה
בלילות של חורף גרעיני שכמותו לא דמיינתי בסיוטים הכי גרועים שלי, לא היה בילוי מהנה יותר מלשבת בסלון עם כמה חברות ישראליות שאבודות בניו יורק - כמוני, לחסל כמה בקבוקים של מלבק, ולהעביר אייפונים בינינו, תוך בחינת מועמדים. זה אפילו הפך למשחק שתייה די חביב: נתקלת בתמונה של גברבר מחובק עם טיגריס מסומם? שתי. תמונה שלו אוחז בנשק חם כלשהו? יאללה, שתי. תמונה שלו מניף מעלה תינוק חמוד (של מי הילד הזה?!?)? שתי, שתי, שתי. תמונה חגיגית שלו מיום חתונתו (מה?!?!)? מזגי לך כוס נוספת, מגיע לך.
על תמונת הפרופיל של ג׳ס התעכבתי בעיקר כי ברוחה, היתה התמונה סוג של זריקת זין אולטימיטיבית: הבחור, לוהט עד כדי נקודת רתיחה, היה חנוט בשמלת כלה מפונפנת עם זרועות (מפוסלות!) שלובות ומבט נוגה ומופתע משהו. בין אם זו היתה אמירה מכוונת על מגדר ויחסים או סתם הברקה קומית, את התשובה כנראה, לעולם לא אדע. אבל זה עבד לו! צחקתי בקול רם והתחלתי לדפדף בין שאר התמונות שלו. זרועות! לסת מדויקת! שיער מרשים! וכמובן, פנים נאות שכל הבנות בחדר הסכימו שלא היו מתנגדות לראות בין הירכיים שלהן. בקיצור, חתיך אש. יאללה, ימינה, לחיים!
כעבור כמה הודעות, עברנו לקשקש בטלפון וקבענו להיפגש בהמשך השבוע לארוחת ערב במסעדה מקסיקנית בברוקלין. הוא בא לפגוש אותי בתחנה, והתגלה כחתיך יותר במציאות, משעשע ומתוק. הוא שחקן, מה שקצת הביא לי טרן-אוף (אפשר את זה ביותר קלישאתי?), אבל לכי תענישי מישהו על כך שהוא אשכרה מצליח לשלם שכר דירה בעיר הזו מתפקיד בהצגה פעילה בברודוויי.
השיחה זרמה והוא סיפר לי על ילדותו בדרום, על אביו שנטש, על הפסלים שהוא יוצר בזמנו החופשי, ומה לא. אחרי הארוחה המשכנו לבר בפינה, והערב הסתיים בסשן התמזמזות כבד ופומבי (עם השכנים - סליחה!) מחוץ לתחנת הרכבת. היה לי כיף. אומנם, היה לי ברור שזה כנראה פחות ״האחד״ ויותר ״עוד אחד״, אבל נהניתי מאוד, ולכן בהמשך השבוע, לאחר פלירטוטי סמס כבדים ומתמשכים וכמה דרינקים בבר השכונתי שלי, הזמנתי אותו לעלות אליי הביתה. התוצאה? לילה מדהים שהפך לי את הצורה, הרגיע לי את העצבים וכנראה שגם אפשר לי לשרוף יותר קלוריות משיעור פילאטיס אינטנסיבי.
מבחינתי, ג׳ס היה הזיון המושלם: לא מתבייש, לא אנוכי, קומוניקטיבי, חיובי וחמוש בדיבור מלוכלך ושובב בין הסדינים. לאחר שידור חוזר בבוקר, נפרדנו איש-איש לעיסוקיו שלו, והמשכנו להחליף הודעות זימה. קבענו להיפגש שוב עבור יומיים, ועד הערב המיוחל המשיכו חרמוני הטלפון לזרום. ואז, ההודעה הדרמטית שעליו לבטל. סבבה. במקום לבחון תנוחות נוספות עם ג׳ס, הלכתי להופעה עם חברים. ומאז, נעלמו עקבותיו.
לא שזה כל כך הדיר שינה מעיני. מה שהעסיק אותי יותר מכל בסיפור עם ג׳ס, היתה השאלה: מדוע הרגיש שעליו לעשות הצגה שכולה מנסה לשדר ׳בויפרנד מטריאל׳? אם להיות כנה, הרי שהייתי שוכבת איתו ממילא. הוא לוהט ברמות שאם היה זה מקובל חברתית, הייתי שולפת את הטלפון ודופקת סלפי בעודי גוהרת עליו רק כדי להזכיר לעצמי עוד עשור או שניים שבצעירותי יצא לי להזדיין עם אנשים שנראים כל כך טוב. אם הייתי גבר, תהיתי, האם גם אני הייתי מניחה שעליי לזייף וייב זוגי רק כדי להשיג קצת אקשן? אבל מה כבר אפשר לעשות במצב כזה, להתקשר אליו ולשאול אותו?
<<< כל העדכונים - בפייסבוק של ערוץ יחסים >>>
אי של פתיחות מינית חדשה
לבסוף גיליתי שזה בדיוק מה שעושות - שבוע אחר שבוע - צמד הקומיקאיות קריסטינה האצ׳ינסון וקורין פישר, בפודקאסט המבריק שלהן, ששמו Guys We Fucked. הפודקאסט, שסימן לעצמו מטרה להוות פינת שפיות של פתיחות מינית, מקיים את ההבטחה הגלומה בשמו, ומרבית האורחים המגיעים להתראיין הם אכן בחורים שהאצ׳ינסון (כיום במערכת יחסים) ופישר (פנויה, חובבת גותים מיוסרים) ידעו (במובן התנ״כי) מתישהו בעברן.
בנוסף, מזמינות השתיים טיפוסים מגוונים המכסים את קשת המיניות: לסביות וגייז, עובדי מין, א-מיניים, פטישיסטים, חשפנים, והזרוע עוד נטויה. בהיותן קומיקאיות המופיעות בעיר באופן קבוע, ישנם גם אורחים רבים מעולם הסטנד-אפ הניו יורקי, מה שרק מוסיף לדיון המרענן על סקס. בעוד שלחלקנו היתקלות בסטוץ מן העבר או אקס כרוכה בלא פחות מהתקף חרדה, האצ׳ינסון ופישר מצליחות לחלץ דיאלוג כנה, מסקרן וקורע מצחוק על כל אותם דברים שרובנו לא מעזים לאוורר מן הסדינים. התוצאה היא שיח שוויוני, משוחרר ונטול-בושה ברמות שטרם נתקלתי בהן בטלוויזיה או ברדיו כאחד.
התכנית, שעלתה לאוויר לפני כשנה, הצליחה לצבור צבא מעריצים נלהבים מכל המינים (המכונים בחיבה ״פאקרז״), וגם למשוך אליה אורחים מוכרים יותר, ביניהם ג׳ני פארלי (ג׳יי-וואוו בשבילכם) במצב הריוני מתקדם והסטנדאפיסט ג׳ים נורטון, ולטפח קהל של מעל חצי מיליון מאזינים. הרעיון נולד במוחה של פישר כמעין תרפיה עצמית לאחר פרידה מכוערת, סוג של מחווה לדמותו של ג׳ון קיוזאק בסרט ״היי פידליטי״: ללמוד מהעבר כדי לשפר את העתיד, ועל הדרך, לספק קצת רסס פמיניסטי חיובי.
מבחינתי, כמו שאר המאזינים, מדובר בהתמכרות: כל בוקר של שישי נפתח אצלי בהאזנה בדרך לעבודה, המלווה בהתקפי צחוק בלתי נשלטים ברכבת התחתית. המסר: היו טובים לעצמכם, עשו מה שטוב לכם, היו טובים לאחרים, ותעשו המון, המון מין מעולה ובטוח. ומי שלא מתאים לו? לפי משנתן של האצ׳ינסון ופישר, מי שלא מתאים לו מוזמן ללכת להזדיין.
לפנייה לכתב/ת 
