אה, לא סיפרתי לך?
משהו נראה מאוד לא נכון בעובדה שחייהם של החברים שנשארו בישראל ממשיכים להתגלגל גם בלעדינו
ככל שעובר הזמן ואנחנו נמצאים יותר זמן בגלות, יוצא לי יותר ויותר לשמוע את המשפט, ״אה, לא סיפרתי לך?״. בינתיים, מדובר על דברים קטנים יחסית. אה, לא סיפרתי לך שאני חוזרת ללמוד? אה, לא סיפרתי לך שאני נוסעת למונגוליה לחודש? אה, לא סיפרתי לך שהתפטרתי?
אבל יש לי תחושה שלא יעבור זמן רב עד שצירוף המילים הללו יתחבר למאורע משמעותי יותר... למעשה, אני יכולה כבר לדמיין את זה קורה באמצע שיחה שלי עם חברה קרובה שנשארה בישראל:
אני: ״ואז אמרתי למוכר, אז מה אם המבצע נגמר אתמול? ואז הוא עושה לי...״.
חברה: ״שניה רגע, סליחה, אני שומעת את מוקי בוכה. סליחה בובה אני מיד איתך״.
חברה נעלמת לרבע שעה.
חברה: ״אני נורא מצטערת, איפה היינו?״
אני: ״היינו בדיוק בשיחה על איזו חברה נוראית את שלא סיפרת לי שאימצת עוד כלב! או שזה חתול? בכל אופן מוקי זה שם ממש חמוד!״
חברה: ״איזו מצחיקה את! מוקי, זה הבן שלי. את יודעת שילדתי לפני חודשיים, לא?״
שתיקה ארוכה על הקו.
חברה: ״אה, לא סיפרתי לך שאנחנו בהריון?״
אני: ״לא סיפרת לי שאת בזוגיות״.
חברה: ״אה״.
וככה זה יקרה, לאט אבל בטוח. בהתחלה עוד נשמור על שגרת טלפונים, נתאמץ לגשר על פער השעות, הניתוקים, איכות הקו. נלמד לדבר בתורות כי תמיד יש דיליי קטן בטלפון. ואז יהיו שבועות עמוסים ולימודים ועבודה, זוגיות חדשה ומעבר דירה, ומפה לשם נעבור להודעות כי בתכל׳ס זה יותר נוח. אבל מעייף כל כך. להקליד סיפורים שלמים לתוך הטלפון, לנסות להסביר במילים את מה שאפשר להביע בקלות בעל פה, רגשות, מחשבות. וגם זה ידעך.
זה המחיר הכבד שמשלם כל מי שעובר לגור רחוק, וכל שכן ביבשת אחרת במרחק 12 שעות טיסה. ממש כמו אסיר בצינוק אני מסמנת על הקיר הוירטואלי שלי עד חתונה שפספסתי ועוד אחת, עוד פיקניק ויציאה למסעדה, עוד מפגש בירה. והשבוע: אחת מחברותיי הטובות ילדה בארץ. חברה שלי מכיתה ז׳ שאיתה ביליתי עשרות אלפי שעות, מאות טיולים ואלפי חוויות, עשרות ריבים ואינסוף אהבה, וכל מה שנותר לי זה להביט בתמונות של כל החברים המחייכים, מוקפים בבלונים ושוקולד, והתינוק הקטן חבוק בזרועותיה ולא הצלחתי לזהות באיכות הירודה של הוואטסאפ אם הוא דומה לאמא או לאבא. עוד קו על הקיר הוירטואלי.
וזה לא משנה בכלל שיש לנו חברים פה בעיר ושיש עם מי לעשות ארוחות שישי וחגים ולצאת לבירה. זה לא אותו הדבר כמו החברים מהבית, אלו שהעתקת מהם במבחנים בתיכון וסגרת איתם שבתות בצבא. רק נסו להסביר את זה למישהו מהארץ ומיד תראו איך הבעת הפנים שלו משתנה לזלזול עדין וגוון עורו נצבע ירקרק. ״נשמע לי כמו אוי אוי אוי״, שמעתי כבר מספר פעמים מאנשים, ״את גרה בניו-יורק ומתלוננת!״.
אז כן, אני מתלוננת! אני פולניה והדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי זה שאהיה מרוצה ממשהו וכשישאלו אותי ״מה שלומך?״ לא אוכל לחשוב אפילו על דבר שלילי אחד לומר. זה קשה. המרחק, השעות, החיים שממשיכים בלעדיך. אילו רק היה אפשר להקפיא את כל החברים מאחור, שלא יעשו שום דבר מעניין לכמה שנים עד שנחזור... אני לא חושבת שזו בקשה מוגזמת כל כך.
למעשה, הכנתי את עשרת הדיברות לחברים שנותרו מאחור, והם כדלקמן:
1. אנוכי נירית אשר נסעה לניו-יורק לזמן בלתי ידוע
2. לא תהיה לכם נירית אחרת על פני. אבל אפשר נורית או עירית, גם ככה נירית זה שם לא נפוץ
3. לא תגידו את שמי בלי לשלוח מיד הודעה ולספר לי מה קורה
4. זכרו את הבדלי השעות אז אל תתקשרו באמצע הלילה
5.כבדו והשקיעו בכל פרויקט שעשוי להביא לנסיעת עבודה לניו-יורק
6. לא תתחתנו
7. לא תלדו
8. לא תיפרדו מבני זוגכם
9. לא תעלו תמונות לפייסבוק שעלולות לגרום לי להרגיש שאני מפספסת משהו
10. לא תחמדו את החיים שלי. נכון, ניו-יורק מגניבה וכיפית ומלאה בפיתויים, אבל עדיין לפעמים, גם אחרי יום ממש מוצלח, אני פותחת את אלבום התמונות שהכינו החברים לפני הנסיעה ומדפדפת, ונזכרת בזמנים טובים וגם בכמה שפחות, ומתגעגעת מאוד.
הטור מוקדש למיכל ודני, מזל טוב להולדת הזאטוט. אבל בחיאת ראבק, זו פעם אחרונה שאתם יולדים בלעדיי!
