שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "עוד חמש דקות": לחבק את המתנחל
    "האחר" הוא גיבורם של ספרים רבים, אך לעיתים קרובות נופל למשבצת הזו ספר שמוטב יהיה אם ישימו יותר לב אליו, ולא ינסו להגדירו. "חמש דקות" של יונתן ברג עוסק במתנחלים ומראה שה"אחר" לא באמת שונה מכולנו, בכך הוא יוצר מסמך חשוב שעל כולנו לקרוא

    המיינסטרים התרבותי, במיוחד הספרותי, אוהב על פי רוב לחבק את "האחר" ובכך הוא כמובן מגדיר ומקבע אותו, אבל זה מנגנון שכמו עובד כבר אוטומטית. כיום קשה לראות במתנחלים מגזר מוחלש ואקזוטי, אלא בדיוק ההיפך, אבל מנגנוני הכוח בחברה מבחינה תרבותית, בעיקר ספרותית, עדיין באים מתוך החברה החילונית (והנסיון האחרון של בנימין נתניהו לעשות משהו בנידון, ע"ע פרס ישראל, לא ישנה זאת).

     

    דוגמה לכך החלה עוד בשנות ה-80 המאוחרות, עת המרכז ההגמוני אימץ בחום חסר פרופורציה סופרים, בעיקר סופרות, שהנצו מתוך המגזר החרדי, והפעילו הן את יצר המציצנות התרבותי, אך כמובן הסיטו ולמעשה עיקרו לגמרי צורות שיח ראויות יותר, כמו האם בכלל מדובר בספרות ראויה, בעלת קווים אתסטיים או אינטלקטואלים חדשניים. זה לא היה חשוב, כנראה.

     

    כך קרה גם בשנים האחרונות בנוגע לספרים על התנחלויות, או ספרים שנכתבו על ידי מתנחלים בהווה ובעבר - הם ישר נכנסו תחת הקטגוריה הזו והביטו בהם ודנו בהם מאחורי משקפיים מדויקים ומוגבלים. האמת, שבמקרים רבים בצדק רב, חלקם היו פשוט ספרים מביכים. בכל מקרה, אם "עוד חמש דקות" של יונתן ברג ייכנס אקסיומטית תחת הנישה הזו, ויש סיכוי רב שזה אכן יקרה, ייגרם לו עוול גדול.

     

    "חמש דקות", מראה אמיתית לחברה ()
    "חמש דקות", מראה אמיתית לחברה
       

    למרות שהספר מגולל את סיפורם של שני חברים, יואב ובניה, שגדלים מתוך התנחלות, והוא עוסק בליבתו בסוגייה הזו, במשמעות שלה, אבל בעיקר במימד האנושי שלה - אסור לראות בו עוד ספר על "האחר", כי ברג בעצם, במודע או שלא מודע, הופך את הקטבים; הוא בעצם מראה ש"האחר" הוא לא, בעצם, "אחר".

     

    אותו "מתנחל", אותה יישות סטריאוטיפית ופלקטית מקבלת אצלו עומק אנושי עצום, והמאפיינים שלה - ודרך ההתנהלות שלה במרחב הלאומי, תרבותי ובעיקר הרגשי - קובעים זאת ללא עוררין.

     

    למשל, יואב, בחור פוסט טראומטי עקב תקרית מצערת בעת שירותו הצבאי, הוא דמות שה"מימד המתנחלי" בה הוא לא חזות הכל, הוא עוד רובד חשוב, ולא בגלל העובדה שיואב בשלב מאוד מוקדם של חייו עוזב את ההנתחלות ויוצא למסע בעקבות הפוסט טראומה שלו, הוא מגיע לאותם תחנות גיאוגרפיות שהם כבר חלק מהאתוס הישראלי של האסקפיזם המאורגן (הודו, דרום אמריקה וכדומה), והוא משוטט בעולם חסר אונים ומנוח, מנסה איכשהו להבין איך הוא פותר את מצבו הפוסט טראומטי, והאם בכלל ניתן לפתור אותו.

     

    הפוסט-טראומה הזו בעצם משליכה על הכל: על יחסי הזוגיות שלו, על הקשר שלו למשפחתו, למקום בו הוא גדל, לחבריו - ביניהם כמובן בניה - ללימודיו ולעבודתו ובעצם לכל מה שמניע ומגדיר אותו. יואב עושה, למעשה, גם ל"ספרות החילונית" את מה שעד כה היא, לכאורה, מיאנה לעשות בצורה מעמיקה, לפחות בדור הנוכחי, וזה לנסות ולפצח את המסלול הקלאסי של שרות קרבי - בריחה - התמודדות - הגשמה מקצועית. בכך הוא גם מראה שהאחר כאמור אינו אחר, אבל מראה גם איך לעשות זאת נכון, לכן סיפורו של יואב הוא סיפור כלל ישראלי, בהחלט לא מגזרי.

     

    הסיפור המקביל של בניה, שנוכח ההתנתקות הצפויה, מעלה ספק באופן בו הממסד ההתנחלותי מתנהל, וסובל מבעיית זוגיות מתמשכת עם יעל אשתו, הוא גם סיפור שבקריאה ראשונית ניתן לראותו כסיפור מגזרי, היונק ומדמם מתוך המציאות הדמוגרפית שלו, אבל גם הוא טומן בחובו בעיקר מסר נרחב יותר, כלל-ישראלי; יש ביישוב חבורת נערים, שניתן לכנותם כמובן "נערי גבעות", הם שורפים מכונית, מכים את בניה ומטילים אימה עליו וגם על תושב אחר נועם, בגלל שהם לא כפופים באופן מסור ומוחלט ל"דרך ההתנגדות".

     

    האופן בו היישוב עצמו נחלק ומתמודד עם הנערים האלה, משליך אור נרחב על כל החברה הישראלית, וכמובן מראה מה מסתתר מבעד למשקפיים הסטריאוטיפיות בהם אנו מסתכלים תדיר - איך החברה הישראלית מפחדת ולא יודעת להתמודד עם בריונות, גם פוליטית כמובן, אבל גם חברתית ותרבותית (דוגמה מצוינת לכך היא הסלחנות הממסדית כלפי בריונות כדורגל, למשל).

     

    סצנה נפלאה שממחישה זאת היא בעקבות תקרית בה נערים (כנראה אלו מהיישוב) מציתים בית של פוליטיקאי מהשמאל, ורוצחים, ללא כוונה, שכן שהיה שם. התהליך הנפשי-הסברתי בו הם נוקטים - כשהם מבינים שזה כנראה בא מהם, הם ישר הופכים את עצמם לקורבנות, ומחליטים לדרוש חקירה מעמיקה כדי לא "להכתים" ציבור שלם - הוא דוגמה מאלפת המספרת בזעיר אנפין מתודולוגיה קיומית שלמה שפושה כרקב בתוך החברה הישראלית כולה, הן בפוליטיקה והן בכלכלה ובעוד תחומים.

     

    מייצגה המילולי הוא הביטוי "אני מגנה", אחד הביטויים המכובסים ההמחישים את חדלות האישים של אי אילו נבחרי ציבור; אני מגנה זה אומר בעצם שלא ממש איכפת לי, שזה כל מה שאני רוצה ויכול לעשות, שלא יהיה חדש תחת השמש.

     

    אחד המאפיינים היותר בולטים של אותה "ספרות מתנחלים" שהוזכרה בפתיח, היא אטימות מוחלטת לעובדה שהם חיים במקום בעייתי מבחינה מוסרית. כולם כתבו על קשייהם, על הזיקה לאדמה ולמסורת, על איך ההתנתקות היא בעצם חורבן בלתי נתפס, אבל התעלמו באלגנטיות משכניהם וממשמעות הנוכחות שלהם שם. ברג עצמו לא מטפל בכך במישור הפוליטי-מדיני, אבל כן מטפל בכך במישור האישי-אנושי, בעיקר דרך דמויותיהם של בניה ונועם.

     

    יחד עם זאת, באופן אפילו ממזרי משהו, הוא מנסה לענות על תהיה שעלתה בקרב לא מעט אזרחים בעת ההתנתקות; הם לא הבינו את המימד הטלנובלי שהם ראו דרך הטלוויזיות, מישהו אף אמר זאת, "הם בסך הכל עוברים דירה".

     

    ברג מראה שמדובר במשהו הרבה יותר מורכב - הקשר שלהם למקום הוא לא קשר של רואה חשבון לביתו המודיעין,

    הוא אחר, זה לא רק בית, אלא חיים שלמים שקשורעם לכך, אם כי מהצד השני הוא מראה גם איך הממסד הפוליטי ההתנחלותי עסק גם בלא מעט מניפולציות, ויותר משרצה לדאוג לאזרחיו, חשב על אילו "תמונות" הוא רוצה לצרוב בתודעה הכללית, ודאג כפי יכולתו שאכן תמונות כאלו יופחו בהם חיים.

     

    ואחרי הכל, חשוב לזכור שברג כותב בחסד: הוא לא נגוע ברעות חולות שמשוררים קודמים הביאו איתם אל הפרוזה שלהם - שומניות יתר, פיוטיות מעכבת ובעצם הוכחה חד משמעית שהם לא יכולים להיפטר מהמשורר שבהם - ברג מבחינה פואטית הוא ממוקד, חד, ברור, וזה לרגע לא מרגיש כמו רומן ביכורים, אלא רומן חשוב, מעמיק ומעורר מחשבה של סופר בשל ומבושל.

     

    "עוד חמש דקות", מאת יונתן ברג, הוצאת ספרייה לעם, 334 עמ'.

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים