שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "כשלך יהיו ילדים, תביני"; איך הפכנו להורים שלנו?

    כשהייתם מתבגרים, אפילו הורים טריים, נשבעתם לעצמכם שלעולם לא תהפכו להיות ההורים שלכם. אבל הזמן עבר - ופתאום אתם קולטים שאתם מחנכים את הילדים שלכם בדיוק באותה צורה. מתי זה בסדר ומתי זה עלול להיות הרסני? ד"ר יעל עזרא עם התשובות

    כמה פעמים אמרנו לעצמנו "אני לא אהיה כמו ההורים שלי"? הבטחנו לעצמנו שאנחנו נהיה מודעים יותר, רגישים יותר ומקבלים יותר. ואז, בלי לשים לב, פתאום מצאנו את עצמנו אומרים בדיוק את אותם משפטים שהבטחנו לעצמנו שלעולם לא נאמר. איך זה קרה לנו?

     

    כילדים צעירים אנחנו נוטים להעריץ את ההורים שלנו, לתפוס אותם כ"כל יודעים" ו"כל יכולים". גם עבור ההורה, המביט בילדו ורואה עצמו משתקף דרך עיניו כ"גיבור על", זו חוויה עוצמתית ומיוחדת. ואז, עם ההתבגרות קורה תהליך טבעי של התפכחות והפרדות מאשליה זו. מחלחלת אט אט ההבנה שההורים שלנו טועים לפעמים, חלשים לפעמים ואף מאכזבים לפעמים.

     

    עוד כתבות של ד"ר יעל עזרא בערוץ הורים :

    אל תמהרו: כך תספרו לילדיכם על ההחלטה להתגרש

    5 מלכודות שיהרסו לכם את הזוגיות אחרי הלידה

     

    בגיל ההתבגרות הזהות העצמית נבנית בדרך האלימינציה. כלומר, על ידי כך שאגדיר מה אני לא, אדע מה אני כן, ובראש ובראשונה, המתבגר אינו ההורים שלו! עם הזמן, כאשר הזהות העצמית מתגבשת, הצורך בהתנגדות פוחת ומתחיל תהליך של הפרדות והשלמה. הפרדות טובה מתאפיינת בכך שנקבל ונעריך את הורינו על מה שהם, מבלי לנסות להפוך אותם למה שאינם ומבלי להאשים אותם על מה שאינם יכולים להיות.

     

    כשאנחנו הופכים להיות הורים בעצמנו, אנחנו פעמים רבות מתחילים להבין עד כמה תפקיד ההורה מורכב.

    אנחנו מבינים שעל אף כל הכוונות הטובות שלנו גם אנחנו טועים, גם אנחנו לפעמים עייפים ומעגלים פינות וגם אנחנו לא ממש "גיבורי על" למרות שזה מה שמשתקף לנו מבעד לעיני ילדינו. המקום הזה פוגש אותנו עם ענווה וחמלה כלפי עצמנו והורינו כאחד.

     

    בנקודות אלה חשוב שנבדיל בין שני מצבים שונים: האחד, מצב שבו אנחנו מתפכחים ומבינים שכילדים לא ראינו את התמונה המלאה וכיום, כהורים, אנחנו מבינים את המניעים של הורינו, מפנימים אותם ופועלים בדומה להם במודע ומרצון. השני, הוא מצב בו באופן לא מודע אנחנו משחזרים דפוסים לא רצויים ממשפחות המוצא שלנו. המצב הראשון הינו תוצר של תהליך התפתחותי תקין הכולל הפרדות והשלמה עם המודל ההורי. המצב השני, על אף היותו טבעי, מצריך התייחסות מיוחדת המאפשרת הסתכלות על הדברים ממקום מודע.

     

    למה אנחנו משחזרים דפוסים לא רצויים של הורינו?

    המונח הטיפולי המתייחס לכך נקרא "העברה בין-דורית". לאורך חיינו אנו מפנימים מודלים התנהגותיים ממשפחת המוצא שלנו, ובאופן טבעי, בהיעדר מודל התנהגותי אלטרנטיבי, אנו פועלים לפי מודלים אלה במשפחה הגרעינית החדשה, אותה אנו בונים. זהו תהליך כמעט אוטומטי הנעשה ברובו באופן לא מודע. בפועל, אנחנו יודעים לעשות את אותם הדברים שעשו איתנו, אלא אם כן למדנו לעשות אחרת.

     

    בחברה של ימינו מורכב מאוד להיות הורה. עולם ההורות עבר תהפוכות רבות. מהורות ברורה, סמכותית ונוקשה, הדוגלת במשמעת מוחלטת ועונשים במצבים בהם המשמעת הופרה, קם דור שביקש לעשות ההיפך. דור זה דחה היררכיות בין הורים לילדים ושאף למערכת יחסים חברית בין ההורה לילד. אחריו קם דור שביקש לשקם מחדש את הסמכות ההורית, וכיום הורים ניצבים בפני האתגר של יצירת מערכת יחסים הכוללת סמכות מתוך כבוד הדדי.

     

    לאור כל זה, המודלים ההוריים שהיו לנו בעבר לא תמיד תואמים את המציאות הקיימת כיום. לכן, אנו נדרשים לפתח תהליך בקרה מודע, המסנן מה אנחנו רוצים לקחת ממשפחת המוצא שלנו ומה לא. הדמות העיקרית שיכולה לעזור לנו לבצע תהליך זה היא בן/בת הזוג שלנו, אשר מגיע/ה ממשפחת מוצא אחרת, עם דפוסים השונים ממשפחת המוצא שלנו. בן/בת הזוג שלנו בפועל משקפים לנו אלטרנטיבות לפעולה. ביחד, נוכל לבחור מה אנחנו אוספים מכל אחת ממשפחות המוצא שלנו, וכיצד נכון לנו למזג זאת במשפחה החדשה אותה אנו בונים.

     

    אז אם פתאום שמעתם את קולה של אמכם או קולו של אביכם בוקע מגרונכם, עצרו ותבדקו עם עצמכם: האם אתם גאים במה שאמרתם או עשיתם? אם כן, כנראה שהופנם כאן ערך או דפוס פעולה שאתם מוקירים ממשפחת המוצא שלכם, אותו הייתם רוצים להנחיל גם לילדיכם. עכשיו נותר רק לוודא שבן/בת הזוג מתואמים עמכם ומסכימים שיש לשמר דפוס או ערך זה. במידה ולא, חשוב לשוחח על כך, לנהל מו"מ ולבדוק, איך אפשר לשמר את מה שחשוב לכם, מתוך הסכמה וכבוד למה שחשוב לבן/בת זוגכם.

     

    אם מצאתם את עצמכם מתקשים לעכל את העובדה שלרגע הפכתם להיות ההורים שלכם, תשאלו את הילד שבכם, ממה הוא כל כך סלד בעבר? נסו לברר עם עצמכם, מה הפריע לכם ולמה התנגדתם כילדים? האם המסר הערכי חשוב, אך דרך הפעולה אינה מכבדת? האם אפשר להעביר את אותו המסר מבלי לעורר התנגדות? או האם כילדים לא היתה לכם את הפרספקטיבה שיש לכם כיום כהורים? בדקו עם בן/בת הזוג שלכם כיצד נהגו להתמודד עם מצב דומה במשפחת המוצא שלהם? האם אופן ההתמודדות אצלם עדיף בעיניכם? נצלו את ההזדמנות להתייעצות וסיעור מוחות עם בן/בת זוגכם ובחרו יחד את האופציה העדיפה על שניכם.

     

    באופן דומה, טיפול משפחתי והדרכת הורים מעלים למודעות העברות בין דוריות המשתחזרות באופן לא מודע.

    לפעמים משפחה ממשיכה לפעול בדפוס מסויים, למרות שהוא לא יעיל עבורה, רק בגלל שהיא אינה מכירה דרך פעולה אחרת. הטיפול משקף למשפחה שאין טעם להמשיך בדפוס שכבר הוכחנו שלא עובד, והמשפחה נדרשת להציע כמה שיותר אלטרנטיבות לפעולה. מתוכן, עליה לבחור את האלטרנטיבה שנראית לה הטובה ביותר. ואז מתחיל שלב של בדיקה בשיטת "ניסוי וטעיה", עד שמוצאים את הדפוס המוצלח ביותר.

     

    לסיכום, זה בסדר גמור אם לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו אומרים לילדינו משהו שחשבנו שאף פעם לא נאמר, כל עוד זה נעשה מתוך התפכחות ומודעות. אך לא רצוי שננהל את ההורות שלנו על אוטומט וכדאי וחשוב שנשאל את עצמנו את השאלות הקשות: מה אנחנו שואפים להשיג? והאם זו הדרך הטובה ביותר להשיג זאת?

     

    הכותבת היא מטפלת אישית זוגית ומשפחתית מוסמכת
     




     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים