שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    הביטחון שיהיה מה לאכול

    מדברים על הפצצה האיראנית אבל אני חוששת בהרבה מהסיכוי שימותו פה ברעב. חולת סרטן ואם לבן הלוקה בשיתוק מוחין מספרת על המלחמה שלה

    זה יכול היה להיות כל כך כיף להרשות לעצמך להיות אדיש פעם בכמה ימים, להפסיק לחשוב או לתהות, כמו כל אדם. לצערי איני יכולה להרשות לעצמי להיות אדישה או להפסיק לדאוג כי הדאגה משאירה אותי בחיים. יש לי בן עם שיתוק מוחין על כיסא גלגלים ואח עיוור שגרים איתי, ואני וחולת סרטן. לא עובדת, חיה מקצבת הביטוח הלאומי. בעצם, לא חיה - שורדת. בכל יום מקווה לשרוד את היום הבא.

     

    אין לנו כסף. ואם אין כסף זה אומר שאין לנו אפשרות לשלם על כל הטיפול הבריאותי. וזה אומר גם שלפעמים המקרר והבטן ריקים. זה אולי נשמע דרמטי אבל החלק הדרמטי פה זו העובדה שמדובר בעצם בעניין טכני. לשמחתי, יש אנשים טובים ועמותות שעוזרים לנו אבל לא כך אנשים אמורים לחיות. עמותות לא אמורות למלא את מקומה של המדינה. 

     

    עוד בערוץ הדעות של ynet

    לא פחות ציוני מביבי / אבשלום אבו וילן

    לבחור בדו-קיום / הזאר מסרי-חוסיין

     

    כמו כל אדם, גם לי היו פעם חלומות. אפילו פינטזתי על לימודים אקדמיים. מצחיק, לא? יש סטודנטים שמלינים על עומסי הבחינות, ויש אנשים שהיו מתים למצוא עצמם במצב של עומס בחינות. אל תטעו, אני לא באה בטענות לאף אחד על מחלתי, או על שיתוק המוחין של בני. זה מה שאלוהים רצה, זה מה שאמור היה לקרות כנראה.

    חיים על שאריות מזון. ארכיון  (צילום:  גיל יוחנן) (צילום:  גיל יוחנן)
    חיים על שאריות מזון. ארכיון (צילום: גיל יוחנן)
     

    אני גם לא באה בטענות לאף אחד על זה שטיפול רשויות הרווחה בנו אינו אופטימלי. אבל אני כן באה בטענות על כך שהוא אפילו אינו מינימלי. מדינה סוציאל-דמוקרטית, זה מה שהבטיחו לנו. לא כל אחד מאיתנו יכול ליהנות ממה שמציעה הכלכלה החופשית. חלקנו תמיד נזדקק לגב שמציע הרעיון החברתי, הקולקטיבי. ואני לא מתביישת לומר שאני מהאנשים האלו שזקוקים לעזרה מהמדינה. אני צריכה עזרה.

     

    נכון, פה זה לא שוויץ, אבל חוץ מפוליטיקה ומביטחון יש עוד נושאים שצריך לדבר עליהם. נושאים שקשורים לאנשים כמוני, נושאים שהפנים שלי והפנים של עוד אלפי אנשים מסתתרים בתוכם. אנחנו לא שקופים. או שבעצם כן? אל תטעו, הרווחנו את הזכות לדרוש את הדברים האלו. למה? כי אמרו לנו "טוב למות בעד ארצנו", ומתנו, וילדינו מתו. מגיע לנו לקבל בחזרה לפחות את המינימום.

     

    אני מנסה לחשוב מה הסיכוי שנמות מפצצה גרעינית. לטעמי מדובר בסיכוי קלוש. אבל האופציה השנייה מפחידה אותי בהרבה, כי הסיכוי שאנשים ימותו כאן מרעב, או שימותו כי מערכת החיסון שלהם חלשה משום שאינם מתחזקים אותה כראוי בגלל העלויות או שיחלו במחלה שהתרופה עבורה אינה נמצאת בסל התרופות - הסיכויים לכך גבוהים בהרבה. 

     

    איראן, ארה"ב, עזה, חמאס, לבנון, חיזבאללה, ימין, שמאל. די. אני ועוד רבים כמותי לא יכולים להרשות לעצמם בכלל להתעסק בזה. אנחנו צריכים לשרוד, ואם לא אנחנו, אז ילדינו שלצערי נאלצים להתפשר על לשרוד במקום לחשוב על אופק לימודי וכלכלי. שמישהו ידאג לזה כבר. לא משנה מי.

     

    אל תטעו, אני לא נגד שיח ביטחוני, אלא פשוט בעד השיח החברתי. וכשאני אומרת "שיח חברתי", אני לא מדברת על חבר'ה צעירים מחולון או מהוד השרון, אני לא מדברת על מהפכנים מאבן גבירול שאין לי דבר נגדם חלילה, אבל עדיין - הם לא האנשים שאני דואגת להם. אני מדברת על אנשי יפו, אני מדברת על שכונת ג'סי כהן, על תושבי קטמון, ועל אנשי הקריות.

     

    אנשים כמוני כבר לא מסוגלים להילחם עבור עצמם. אנחנו גם לא מבקשים מכם שתילחמו עבורנו, פשוט אל תשכחו אותנו לקראת הבחירות. אני מתחננת.

     

    הכותבת גרה ביפו. היא מטופלת על ידי עמותת לב נעמי

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ג'ורג' גינסברג
    אוספים מזון מהרצפה. ארכיון
    צילום: ג'ורג' גינסברג
    מומלצים