שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עובר ושב: מחיר האמנים שחוזרים לישראל
    בניגוד למה שאולי נהוג לחשוב, ישנם אמנים בינלאומים שלא רק שמחים להופיע בישראל אלא עושים זאת על בסיס קבוע כמו מארק לאנגן, אפגן וויגס ובלונד רדהד. אך האם זה באמת משתלם כלכלית למפיקים המקומיים או שזו השקעה לעתיד בניסיון להפוך את ישראל ליעד קבוע בסיבובי הופעות?
    החורף עומד להסתיים ומפיקי ההופעות הישראלים כבר מכינים את הקהל המקומי, כבכל שנה, למבול האקטים הבינלאומיים שיעשה דרכו לארץ - לפחות עד שתפצח המלחמה הבאה. אלא שמבט על רשימת האמנים שעושה דרכה לישראל מגלה, ולא בפעם הראשונה, שחלק גדול מאלו שיפקדו את ישראל כבר ביקרו כאן בעבר פעם אחת לפחות, ובמקרים מסוימים אף הפכו לבני בית, מסוג האמנים שמבקרים בישראל מדי שנה וסיבוב הופעות.

     

    לצד אמני פופ כמו רובי וויליאמס או להקת וואן רפאבליק שעבורם יהיה זה ביקור ראשון בלבנט, נראה שגם השנה הולכים לפקוד את מחוזתינו לא מעט אמנים ממוחזרים. גרג דולי, מארק לנגן, להקת בלונד רדהד, מוערכים ואהובים ככל שיהיו, כבר חוו מפגשים שונים עם הקהל הישראלי. עבור צרכן המוזיקה הממוצע, השילוב בין היצע המופעים השונים, המצב הכלכלי והעדר אפקט הראשוניות, מתרגם לעתים לחוסר עניין.

     

    עוד חוזר הניגון. מארק לנגן בישראל (צילום: דודו אזולאי) (צילום: דודו אזולאי)
    עוד חוזר הניגון. מארק לנגן בישראל(צילום: דודו אזולאי)

     

    "כל שוק המופעים העולמי בנוי על ריפיטד מארקט, שווקים חוזרים. אתה מגיע לאירופה, מופיע בפריז במקום קטן, ואם היית מוצלח אתה חוזר אחרי שנה-שנתיים למופע יותר גדול", אומר המפיק שוקי וייס. וייס, שחתום על הבאתם של שלל מופעים חד פעמיים לישראל דוגמת הפיקסיז, רד הוט צ'ילי פפרז וכמובן הרולינג סטונס, מתחזק במקביל את הפעילות השנתית שלו באמנים שראו כבר לא מעט בארבי בחייהם.

     

    גרג דולי, למשל, שיעלה הערב (ג') על במת מועדון הבארבי בתל אביב, יציין את ביקורו החמישי בארץ. חברו מארק לאנגן ינחת כאן שוב במרס, שנתיים לאחר הפעם האחרונה שהיה כאן. נכון, הם אמנם עושים זאת בקונסטלציות שונות (דולי מגיע במסגרת האיחוד עם להקתו המיתולוגית האפגן וויגס – שכבר הופיעה כאן ב-2012, בעוד לאנגן מגיע לקדם את אלבומו החדש "Phantom Radio", לבדו הפעם, אחרי ביקורים לצד אותם האפגן וויגס, גאטר טווינז ואיזובל קמפבל ב-2010, שנה בה הופיע פעמיים בישראל). אך בשלב זה של יחסיהם עם הקהל המקומי, סביר להניח שאם אתם קוראים כתבה זו – לחלק נכבד מחבריכם כבר יש תמונה משותפת יחד עם אחד משני אייקוני הרוק האלטנרטיבי הללו.

     

    "יש מועדון מעריצים שנוצר סביב אמן. ככה זה עם דפש מוד ועד יו ניים איט", מסביר וייס. "הם בעצם חוזרים כל שנה-שנתיים להופיע בפני המעריצים שלהם. זה לא רק שהאמן יוצא מהארץ נרגש ונפעם מהמפגש עם המעריצים שלו, ואחר כך מדבר על זה באתר שלו ובחוג המעריצים שלו בעולם. גם המעריצים הם אלה שמחכים, מזמינים אותו, שואלים 'מתי נראה אותך בפעם הבאה'. בוא נגיד שלולא היו לנו דברים אחרים שמפריעים, היינו רואים באמת יותר אמנים שחוזרים לסיבוב נוסף. סדרת הפייבוריטים שאנחנו עושים עכשיו בבארבי היא בעצם המהות של סיבובי הרוקנ'רול. זאת אומרת, זה לא שמות של מצעדי הפזמונים, אלה שמות של קהלים שרופים, אלה אוהדים שממש מכירים כל ניואנס של האמן" .

     

    אבל אלו הופעות עבור קהל שבוי.

     

    "זה חשוב כדי באמת לעבות את הרפרטואר, את הרצף של הביקורים. עוד אמן שהיה בארץ וייצא ויספר בחו"ל, במקומות אחרים, איך היה בישראל, וזה גורם למומנטום. אין ספק שתל אביב בשנים האחרונות היא על המפה, עם הביקורים הטובים ביותר, לדעתי".

     

     

    "גרתי הרבה שנים בערים אחרות שהן לא תל אביב או בישראל בכלל, ושם כשאמן היה מופיע רק פעם בשנה-שנתיים זה בדרך כלל לא היה סימן טוב. כי חלק גדול ממערכת יחסים של קהל עם אמן היה לראות איזשהו תהליך שמתפתח", מוסיף אורן ארנן, מנהל המחלקה הבינלאומית של וייס. "אם היית אומר לי שדוראן דוראן באים לתל אביב כל שנה וזה לא כל כך מרגש אותך, כי בסופו של יום כולם באים לדוראן דוראן בשביל לשמוע את אותם כמה להיטים, אז הייתי מאוד מבין אותך. ספציפית במקרים של דולי, לאנגן וגם של בלונד רדהד, אלה אמנים שחוזרים לפה כל שנה שנתיים עם להקה אחרת, פרויקט אחר, לא רק כאותה להקה שיש לה איזושהי אבולוציה. אני חושב שזה נורא חשוב שיש עניין בלשמוע איך אמן גדל ומתפתח ולאיזה כיוונים המוזיקה שלו הולכת. הלוואי והיו יותר כאלה, שלא רק שיש להם עניין בלבוא לפה כל שנתיים-שלוש, אלא שיש להם גם משהו חדש להגיד בכל פעם שהם חוזרים".

     

    וייס וארנן מדברים על השתת תרבות טורינג, שתוביל לכך שישראל תהיה יעד ככל היעדים באירופה. כשג'ק ווייט, לני קרביץ הבלאק קיז או ארקטיק מאנקיז מודיעים על יציאה לסיבוב הופעות עולמי, כמעט ומובן מאליו כי מתוכננות להם עצירות בתחנות הקבע לונדון, פריז, אמסטרדם ואחיותיהן. אלא שבינינו לבין בירות אירופאיות תהום פרובינציאליות וכמובן מצב בטחוני רגיש, אשר לפחות מבחינה תפיסתית גורם לקהל הישראלי לראות בהופעות בינלאומיות כדבר נדיר, לא מובן מאליו ועדין, שיכול להיעלם במחי ירי רקטה אחת.

      

    "אני חייב להגיד שאני לא מסכים, הקהל לא מסתכל על זה ככה", אומר ארנן. "זה נכון שהכותרות הן תמיד גדולות יותר כשהן צועקות 'לראשונה', אבל גם מדונה בפעם השנייה והשלישית וגם דפש מוד בפעם השנייה יצרו עניין והם אמנים שאנחנו רואים חוזרים לכאן".

     

    עבור חלק מהמוזיקאים אורחי הקבע בישראל אלמנט החידוש חשוב כמו אלמנט הראשוניות. "מבחינתי אין טעם לבוא למקום שוב אם אין לך חומרים חדשים", אומר המוזיקאי גרג דולי עצמו, בשיחת טלפון מחדר המלון שלו בוורשה. "אני לא טיפוס של נוסטלגיה. גם לא הייתי מחזיר את האפגן וויגס סתם כך".

     

    בלונד רדהד בישראל ב-2007 (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    בלונד רדהד בישראל ב-2007(צילום: ירון ברנר)

     

    אתה מרגיש שישראל היא יעד קבע שכאשר אתה יוצא לסיבוב הופעות היא תמיד תופיע ברשימת היעדים שתעצור בהם?

     

    "יש לי חברים באמריקה שמתנגדים באופן נחרץ שאגיע לישראל מסיבות שונות, אבל לכל אחד הדעה שלו. אני זוכר שב-2006, בפעם הראשונה שבאנו לישראל, אני מאמין שהמדינה שלכם הייתה בעיצומו של קונפליקט ממש לפני שבאנו (מלחמת לבנון השנייה, ע.פ) והוזהרנו שלא לבוא. אבל באנו בסוף, היה לנו נהדר ופגשנו אנשים מדהימים. פגשתי אנשים שהייתי מעוניין לראות שוב ואכן כך עשיתי, וגם אראה אותם בקרוב. הסיבות שלי לבוא לישראל הן לגמרי אישיות".

     

    כמובן, מאחורי הבאתם של אמנים לסיבובים שני ושלישי בישראל עומד גם אלמנט הכדאיות - פונקציה של נכונותו של הקהל לראות בהופעה את מי שכבר ביקר כאן פעמים רבות בשנים האחרונות. לפי וייס וארנן, ההיענות בשיאה והקהל מצביע ברגליים.

     

    "אני חייב להגיד לך שלמארק לנגן הייתה פתיחה מעולה מבחינת מכירת כרטיסים והמופע הזה גם היום מבטיח להיות מלא עד אפס מקום" אומר וייס. "אפגן כבר עכשיו מכרו יותר כרטיסים מהביקור הקודם. עכשיו אנחנו מוכרים יותר. בלונד רדהד הם כבר סולד אאוט בבארבי, שזה נפלא. אנחנו מאוד מבסוטים. זה ידוע שישראל היא צרכנית תרבות גדולה מאוד, ביחס לכמות האנשים שחיים כאן".

     

    אמני מטאל: בפעם השניה מוכרים פחות

    אדם שחווה את נושא הביקורים באופן מעט שונה הוא ישי שוורץ, ממפיקי הופעות המטאל המוכרים בישראל. שוורץ כבר הביא לישראל אמנים בפעם הרביעית והחמישית, ובכל פעם שבאה לאחר זו הראשונה, נראה שההתמודדות מולן ומול רוכש הכרטיסים הייתה שונה.

     

    "יצא לי להחזיר לכאן לא מעט הרכבים וברובם המכריע תמיד חוויתי ירידה של בין 30 ל-40 אחוז במכירת הכרטיסים. במקרה הטוב אתה מצליח לשחזר ומביא את אותה כמות קהל", הוא מספר, וגם יש לו הסבר לכך: "זה קורה בגלל עומס ההופעות. בגלל שאמנים לא מוכרים דיסקים אז הם מופיעים כמו עכברים שמחפשים פרנסה, מגיעים לכל חור עוד פעם ועוד פעם. והדרישה להופעות יורדת, כי הקהל כבר ראה אותם. בנוסף, הקהל של היום זה קהל שגם אם הוא שומע מוזיקת ז'אנרים, בהמון מקרים הוא מתייחס אליה כאל מוזיקת פופ. זה אומר שהוא הולך להופעה של הלהקה, עושה לעצמו תמונה בפייסבוק עם הסולן, עושה וי, מקבל את הלייקים ועובר הלאה. בפעם הבאה הוא רוצה תמונה של מישהו אחר, לקבל עוד פעם לייקים. ככה זה עובד. זה שיש תקליט חדש ושירים חדשים - זה לא מה שיביא את הקהל להופעה בפעם השנייה".

     

    הביאו רק חצי מהקהל שהיה בהופעה הראשונה. Dream Theater

     

    כמה זה באמת משתלם להביא לכאן אמן שוב ושוב?

     

    "זה מאוד תלוי בתעריף שאתה מקבל אותו בו. לפעמים אני מנסה להסביר לאמנים ולמנהלים שצפויה ירידה בביקוש לכרטיסים בפעם השנייה. חלקם מיישרים איתי קו ונותנים לי את הלהקה במחיר זול יותר וחלקם חושבים שאני מנסה לעבוד עליהם בעיניים ומתעקשים על שכר גבוה. יותר מזה, היו מקרים שלהקות שהבאתי עשו סולד אאוט, ואמרתי להן שאחרי שנתיים או אחרי שנה לא שווה לבוא שוב כי תהיה ירידה. אמרו לי 'תשמע, תביא אותנו עוד פעם לישראל להופיע באותו המקום ואנחנו רוצים פי שניים כסף, כי עשינו סולד אאוט'. ניסיתי להסביר להם שבישראל זה לא עובד ככה ותהיה ירידה במכירות. בסוף פנו למפיק אחר והופיעו כאן בפני חצי מכמות הקהל שהייתה להם בפעם הראשונה". 

     

    שוקי וייס טוען שאצלו אין ירידה והביקוש נותר כשהיה, לעתים גבוה יותר.

     

    "אולי ברוק אצל שוקי אין ירידה. אם זה ככה, אז אני שמח שבתחומים אחרים אין ירידה. אבל אצלי יש. הקהל שלי רואה להקה פעם אחת וצריך אחר כך חמש שנים לייבש אותה. דרים ת'יאטר הופיעו פעם אחת - הביאו 8,000 איש, באו שוב והביאו 4,000. תעשה סטטיסטיקה, תעבור הופעה הופעה ותראה שכל ההופעות שמוחזרו, כולל שלי והיו לי הרבה כאלה, נרשמה ירידה. יש לי מופע חוזר ברידינג השבוע. בפעם הקודמת הבאנו 800 איש, עכשיו הבאנו 500. היום, כשאני צריך להביא לכאן להקה שוב, אני חושב אלף פעם לפני שאני עושה זאת. זה בעייתי לפעמים, למרות שאתה רוצה להביא אותה עוד פעם".

     

    אם הצרכן הישראלי מאבד עניין מהר. למה בכל זאת למחזר אמנים? כדי ליצור נורמה, היא התשובה הפופולרית, ולהביא לכך שישראל תתקרב עוד צעד אל הגדרת הנורמליות, שנוטה לחמוק ממנה מעת לעת. "אני מממחזר להקות לפעמים, למרות שאני יודע שיבוא פחות קהל. כי אני רוצה שישראל תוטמע בתור יעד", מודה שוורץ, וגם וייס וארנן באותה הדעה. "דווקא ב-4-5 שנים האחרונות, היינו הכי קרובים ללהתנהג כמו כל עיר נורמלית בעולם, שהיא תחנה בדרך של הטורים האלה", הם אומרים. "בשנים האחרונות, במיוחד אם מודדים את העניינים הגאו-פוליטיים, השוק הזה של תל אביב וישראל באופן כללי, מתנהג ממש כאילו מדובר בעוד איזו עיר באירופה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גטי אימג'בנק
    אפגן וויגס. אורחים קבועים בת"א
    צילום: גטי אימג'בנק
    לאתר ההטבות
    מומלצים