״תראי איזה מצחיקים הם״, אמרתי לה בהשתאות, ״מוכרים לך כרטיס לסרט אחד, אבל כל הכניסות והיציאות מהאולמות הם לאותו הלובי, אז את יכולה לראות כמה סרטים שאת רוצה ברצף!״. היא משכה בכתפיה.

״ותראי את זה!״, קראתי לעברה, ״מוכרים לך כוס קולה אבל את ממלאת בעצמך את הכוס במתקן בצד, אז את יכולה למלא אותה כמה פעמים שאת רוצה בלי שאף אחד משגיח!״ היא גלגלה עיניים.

״ומשקפי התלת-מימד בכלל בלי צ׳יפ כזה שמצפצף ביציאה! בטח כל הזמן גונבים להם אותם״, ציינתי בתדהמה בעוד חברתי, אמריקאית שנולדה בישראל אבל גדלה והתחנכה בניו-יורק, נעצרה מולי, תפסה לי בכתפיים ואמרה:

״נירית, זה לא ישראל פה. זה אמריקה״.

ובאמת, אני חושבת שלפחות 4-3 פעמים ביום יוצא לי להביט על איזו חנות, איזה תור או איזה שירות הניתן לאזרח ולמנות לעצמי את כל האפשרויות בהן יכול האדם התחמן לנצל את המצב לתועלתו. זה המקום לציין שאני מאוד משתדלת לא לנצל לרעה פרצות, מפתות ככל שיהיו, ובטח שלעולם לא אעבור על החוק. אבל כשמדובר בלראות שני סרטים ברצף בקולנוע... לפעמים אני נכשלת.

מעניין אם זה משהו פנימי, טבוע בדי.אן.איי שלנו לאורך דורות רבים וגורם לנו לחפש כל הזמן את הקומבינה, את קיצור הדרך, את מה שנמצא מחוץ לקופסה. או שאולי אלו החיים בישראל שלימדו אותנו שצריך להילחם על כל דבר, כי החלוקה לא צודקת והחלש לא שורד?

והאם זה רע?

רבבות של ישראלים, יוצאי יחידות צבא מובחרות, הקימו כך חברות סטארט אפ כשחשבו על פיתרון לבעיה שאנשים אחרים בכלל לא שמו לב לקיומה. התחמנות הזאת, החשיבה מחוץ לקופסה, היא תכונה מאוד חיובית לדעתי אבל לא פעם היא מתלווה לעור עבה ומחוספס ולהתנהגות שניתן לתאר אותה רק כגסות רוח מוחלטת, ושכבר זכתה לכינוי המשובב, ״הישראלי המכוער״.

הישראלים רועשים, חצופים, חושבים שמגיע להם. הם וולגרים, הם ערסים, הן פריחות. הם גונבי ברזים ומלכלכי פארקים. ״הם״, לא חלילה אנחנו.

ואם כבר בהכללות עסקינן (אני כבר יכולה לתאר לעצמי את התגובות שאקבל לטור הזה), אין מנוס מלדון בסטיגמה המקבילה על אמריקאים: מנומסים, נעימי הליכות, מצייתים לחוקים. מקובעים. נכנסים עם הראש בקיר. קלים למניפולציה, תמימים.

ואכן, סיפור אמיתי: אמש הלכתי כהרגלי (עלק) להתאמן בחדר הכושר בבניין. נכנסתי פנימה וחטפתי מכת חום מחניק ישר לפנים. מהסתכלות זריזה סביב הגעתי למסקנה שגל החום שאפף אותי לא מעיד על התפרצות מוקדמת במיוחד של גיל המעבר, שכן אנשים שונים בחדר הכושר נראו כאילו הם עומדים לטבוע בזיעה של עצמם, בעוד אחרים הותירו אחריהם שלולית מהבילה בכל מתקן עליו התיישבו. איכס. שוב המזגן מקולקל? תהיתי וניגשתי לשלט המקובע על הקיר, רק על מנת לגלות שהמזגן לא מקולקל אלא פשוט מכובה. מישהו בא, כנראה שהיה לו קר (או שהיה לו רצון עז לבצע ניסוי בהפיכת בני אדם ממצב צבירה מוצק לנוזל), והחליט לכבות את המזגן. מאז הגיעו עוד מספר לא מבוטל של מתאמנים שסבלו מאוד מהחום, אבל אף אחד מהם לא העלה בדעתו לגשת לשלט ולהדליק בחזרה את המזגן, וזה בדיוק מה שאני עשיתי, הישראלית החצופה, לקול אנחות הרווחה של השוהים בחדר.

אז נכון, לא כל האמריקאים כאלה סתומים ולא כל הישראלים בהמות, אבל אי אפשר להתעלם מההבדלים המשמעותיים בין האופי הישראלי והאופי האמריקאי הטיפוסי. ובו בזמן, אסור גם לשכוח שכל אדם, בין אם הוא מישראל, מאמריקה, מזימבבוואה או מספרד מייצג אך ורק את עצמו ואת החינוך אותו קיבל מהבית, ומי שמשליך מהתנהגות של אדם מסוים (או קבוצת אנשים, לצורך העניין) על אוכלוסיה שלמה, כנראה שהחינוך שלו עצמו מהבית לא משהו.

וזה בדיוק מה שהסברתי באותו אחר הצהריים לחברתי לאחר שראינו שני סרטים, בעודי גוררת אותה לאורך השדירה החמישית עד לשלט המוזהב של חנות השוקולד ״לינדט״.

״בואי ניכנס! הם מחלקים שוקולד בחינם לכל מי שנכנס״, אמרתי לה, ״ואחר כך אפשר לחצות לצד השני של הכביש. גם שם יש חנות זהה וגם בה נקבל שוקולד בחינם אם ניכנס!״

״את רצינית?״, היא שאלה, משועשעת.

״מאוד״, עניתי לה, ״אני ממש רוצה שוקולד״.