רוק סטאר לילדים

ורד בן חורין גילתה את היצירה המוזיקלית באופן קצת מפתיע, שגרם לה לבחור בקריירה של רוקיסטית. ההפתעה שחיכתה לה בקצה המסלול באה בדמות קהל המעריצים הצעירים שבנתה לעצמה

קרי רובינשטייןעדכון אחרון: 27.02.15 , 07:56

מכירים את החוויה הבאה: סימנתם מטרה, הכנתם כיוון, יצאתם לדרך, עברתם מהמורות, התגברתם על משברים, נלחמתם והתאמצתם ובסוף גיליתם שנקודת הסיום היא בכלל לא זו שעליה חלמתם? מכירים את החוויה שבה אתם מגלים שכבשתם פסגה שבכלל לא התכוונתם להגיע אליה וזה מרגיש הכי טוב בעולם? ורד בן חורין עשתה דרך ארוכה בניסיון להפוך לכוכבת רוק נוצצת, ומצאה את עצמה מופיעה בפני ילדים והוריהם. האמת? היום היא ממש מרוצה.

ורד בן חורין, 40, היא שילוב מיוחד של ישראליות ואמריקאיות. היא גדלה כאן עד גיל 10 ואז עברה עם משפחתה לישראל, שם התגוררה בסביון ומאוחר יותר למדה בתיכון לאמנויות "תלמה ילין". אחרי הצבא היא החליטה לחזור לניו-יורק, בעיקר בשביל החוויה. "למדתי אמנות ופילוסופיה בלימודי חוץ ב-NYU", היא מספרת. "אבא שלי פרופסור, אמא פסיכולוגית. הם לא דחפו אותי למצוא מקצוע אלא רצו שאמצא משהו שתופס אותי".

לא בטוח שזו הייתה הכוונה של ההורים של ורד, אבל אחרי זמן קצר היא בהחלט נתפסה. אפילו נתפסה חזק! "אחד משיעורים האמנות באוניברסיטה התמקד בג'אז. הגעתי והתאהבתי", היא מתארת את הרגע ששינה את חייה. "זה לא מופרך שהגעתי לתחום הזה, כי תמיד קצת שרתי אבל מעולם לא ניגנתי בכלי נגינה ולא התחברתי למוזיקה עד לרגע הזה. אני ממש זוכרת את היום הזה. השיעור היה עם להקה חיה שניגנה עם כל אחד מהסטודנטים שעלו לשיר. לא רציתי לעלות לבמה, אבל המורים די התעקשו ובסוף השתכנעתי. חיפשתי מה לשיר וראיתי שם משהו של בילי הולידיי שהכרתי. התחלתי לשיר ופתאום השתחררתי כמו שמעולם לא השתחררתי. התחלתי לרקוד, ממש נהניתי. אחרי שסיימתי אמרו לי בעדינות שלא רוקדים שם כי זה הכיוון במקום

כאילו יותר רציני, אבל זה היה ממש בלתי נשלט".

באותו יום, הבינה ורד שמסלול חייה ברור לה הרבה יותר ושעכשיו היא יודעת לאן בדיוק לכוון.

"קודם כל היה לי ברור, שאני צריכה להתחיל ללמוד ולנגן", היא מספרת. "עבדתי כגרפיקאית במקביל לעבודה הקדשתי כל שנייה פנויה למוזיקה. התחלתי ללמוד נגינת גיטרה ג'אז ומהר מאוד הבנתי שזה מסובך. האמנות שיצאה ממני באותם הימים נבעה מהמגבלות שהיו לי. השיר הראשון שלי היה עם שני אקורדים, כי זה כל מה שידעתי. סך הכל הצלחתי לחבר שני שירים, שהיו מאוד מצחיקים. לא התכוונתי לוותר וכששמעתי על ערב של מיקרופון פתוח הלכתי עם חבר. זה היה ב-12 בלילה. שרתי את השיר

המצחיק שלי, שמתחיל בזה שאני לא יכולה לכתוב שירים. שרתי אותו פעמיים וזה פשוט עבד. זה הצחיק וסיקרן והזמינו אותי שוב".

היא חזרה להופיע באותו מועדון שבוע אחר שבוע, ובמקביל האיצה את לימודי הנגינה כך שכישוריה השתפרו משמעותית. "אחד השירים שכתבתי באותם ימים נקרא 'טייגר' והוא עוסק בחיים בניו-יורק, במאבק למקום שלך כאן. המון אנשים התחברו אליו. וככה מצאתי משקיע לדיסק. אספתי להקה של נגנים, כאלו שהכרתי עוד מבית הספר והקמנו להקה שקראנו לה ורד והרוברים, כי לשניים מהנגנים קראו רוב". לדברי ורד, דווקא הקמת הלהקה הכבידה על תהליך ההתפתחות והוסיפה לקושי, אבל היא לא ויתרה ועבדה במרץ כדי להשיג עוד ועוד הזדמנויות להופיע. "באותה תקופה חלמתי להופיע ב'ליבינג רום'. אני זוכרת שהעברתי להם קסטה שלנו והם לא חזרו אלי. לא ויתרתי. ככה זה בעסק הזה. הגעתי לשם שוב ושוב ושום הזדמנות לא נפתחה, עד שיום אחד התקשרו אלי ואמרו שיש מקום פנוי להופיע ביום ראשון ב-1 בצהריים, שזה הטיימינג הכי גרוע, אבל יצא מאוד מוצלח ומאז הוזמנתי לשם שוב ושוב".

מהמועדונים של לואר איסט סייד לחדרי המשחקים של פארק סלופ. ורד בן חורין בעבר

זאת הייתה נקודת התפנית במסלול הקריירה שבחרת?

"בשלב הזה כבר עבדתי ככה שנתיים. עשיתי הכל לבד וזה מאוד סוחט. היו רגעים שאמרתי זה לא קריירה. אמרתי לעצמי: מה אני מנסה להיות רוקיסטית? גם ההורים שלי כבר לא היו מאופקים כל כך. היה פקפוק שלי ושל כולם כי ההחלטה הראשונית הייתה בעצמה מאוד פתאומית. זה הרגיש כמו משהו שיוצא ממני. ידעתי שאני אמנית, אבל גם החלטתי שאם אני לא רואה שיש עניין ושאנשים רוצים לשמוע אותי שרה, אז אני לא אמשיך. חשבתי שנקודת תפנית תהיה כזו שבה אני אהפך למפורסמת. לא ליידי גאגא, אבל כן במצב שבו אני יכולה לחיות מהמוזיקה שלי, לאגד קהל אוהד ונאמן, לא משהו עולמי.

"חברים מהארץ שאלו אותי מה את עושה. אולי גם כאן מסביב הרימו גבה. כולם חשבו שזה היעד הכי קשה בעולם, להיות רוק סטאר, עם תהילה, להפוך למישהי שיכולה לחיות ממוזיקה. אז לא אמרו בגלוי אבל הרגשתי. זרקו כל מיני הערות כמו 'ומתי תמצאי עבודה אמיתית?' אני גם הצבתי לעצמי בכל פעם אולטימטום של כמה שנים לפני שמפסיקים".

קשה יותר להגשים חלום כזה בניו-יורק מאשר במקומות אחרים?

"מצד אחד ניו-יורק זה מקום מעורר הרשאה וכאן גם יש לעיסוק במוזיקה מקום של כבוד, קוראים לזה קריירה. ומצד שני, יש כאן כל כך הרבה כמוך. אנשים מגיעים לכאן מכל העולם, ואת דג מאוד קטן. באמת יש כאן המון כישרון. אני מכירה המון אנשים שוויתרו. מצד שני אני מניחה שיכולים להגיד שגם אני ויתרתי כי הקריירה שלי הלכה לכיוון אחר.

למדתי שאני חייבת לנסות ולהצליח בצורה בוגרת, עם כל העבודה הקשה שמסביב למוזיקה. קראתי לעצמי רוז רוס והפכתי למנג'ר של עצמי. ביליתי המון שעות בלעשות לעצמי בוקינג בכל חור, לקבוע גיגים, לשלם הוצאות. הייתי מתקשרת לעיתונים והכל, וזה עזר לי. את בונה מותג, את העסק ואת צריכה להתייחס לזה ככה, במלוא הרצינות".

ורד בן חורין, היום

המוזיקה ככלי עבודה

כדי להשלים הכנסה, כבר בגיל 27 פתחה ורד דלת קטנה לעולם שמאוחר יותר הפך למרכז הקריירה שלה, עולם המוזיקה לילדים. "בחופשות הקיץ של הילדים התחלתי לעבוד בקייטנות. הדרכתי חוג בכתיבת שירים. הבאתי ציוד הקלטה שהיה לי בבית, והדרכתי את הילדים בכתיבת שירים, שאותם הקלטנו".

מה זה בעצם נותן לילדים?

"לכתוב שיר זה כל הזמן להקשיב לעצמך, לעודד את עצמך. אני כיוונתי את הילדים בשיר ובנגינה וזה נתן חופש ושמחה וגם גאווה. הם הוציאו משהו מתוכם, משהו יצירתי ופתאום זה משהו שאפשר לשחזר, משהו שהוא בעצם יצירה. זה מחזק אצלהם את הביטחון ונותן מקום לפרוק רגש. הילדים כתבו על פחדים, על פנטזיות. הם העלו נושא וזרמנו איתו. היה להם חופש ללכת בכל כיוון שעלה והיה חשוב לי לתת להם להרגיש שהכל מותר. נגינה זו פעילות שלא עוברת דרך המוח אלא דרך הרגש, אז זה היה מאוד כיף להם וגם לי".

מה הגיל האידיאלי לתהליך כזה?

"גילאים 8-6, כי זה בדיוק רגע לפני שהם יותר מדי מודעים לעצמם. אני חושבת שזה גם מוביל להמון יתרונות, זה תורם להתפתחות בכל מיני צדדים. הם לומדים להכיר את עצמם טוב יותר, עובדים על כעסים ועל עצב דרך משהו כיף וגם מעצים. בהמשך הצלחתי להכניס את התוכנית שבניתי לבתי ספר, ממש כשיטה".

ורד הקליטה כבר את האלבום השני שלה כשהבינה שהיא חייבת לפתח כישורים נוספים כדי להבטיח את עתידה הכלכלי והיא החלה ללמוד תרפיה במוזיקה. "הייתי קמה בשש בבוקר, מתאמנת במוזיקה, הולכת ללימודים ובהמשך לבית החולים 'בלוויו', שם עבדתי כתרפיסטית במוזיקה עם מטופלים בכל הגילאים. זאת עבודה מאוד מעניינת ומעוררת השראה. אבל בערב, כשסיימתי, שוב התפניתי לחלום והלכתי להופיע. חייתי בשני עולמות, עולם היום ועולם הלילה. את ההורים זה בטח הרגיע".

הקצוות מתחברים

בין הלימודים, להופעות לעבודה עם מטופלים, ורד הכירה את מי שמהר מאוד הפך לבעלה, וכמו בכל אגדה, גם בחייה של ורד המפגש הוביל לשינויים דרסטיים. "כששיתפתי אותו בלבטים שלי ובקושי שלי לוותר על החלום המוזיקלי ועל המטרה שהצבתי לעצמי, הוא הציע שאתן לזה עוד שנה, אבל שבשנה הזאת אתן את כל מה שיש לי, בלי הסחות דעת, בלי דברים נוספים. הוא הציע להיות המפרנס היחיד ולתת לי את החופש לנסות להגיע הכי רחוק שאפשר. עזבתי את העבודה ונתתי פול טיים למוזיקה. עבדתי על אלבום שלישי, לקחתי מנהל חדש, כתבתי המון והופעתי המון. ואז... נכנסתי להריון. אני זוכרת אותנו בירח הדבש, אני בהריון, אנחנו מקשיבים לאלבום שהקלטתי, ופתאום הרגשתי שזה לא זה. הרגשתי שאני צריכה להיות מבוגרת".

רגע של משבר?

"תמיד חשבתי על האלבום הזה כעל בדיקה בשבילי לראות לאן הולכים הלאה, ואז כשהבנתי את זה, זה היה מאוד קשה. זה אובדן עם טיפה הקלה. אנשים מפורסמים, אני מאמינה, מצליחים גם בזכות המזל אבל באמת רובם טובים מאוד. אני מאמינה שהטובים מאוד מגיעים להצלחה. אני חושבת שמשהו בחבילה שלהם זוהר, יש להם משהו שאנשים רוצים לראות ולא תמיד זה רק המוזיקה, יש איזה אור. ברגע הזה הבנתי שאין לי את זה ואני מוותרת. אמרתי לעצמי שאולי אין לי את כל החבילה. לא שאני לא טובה אבל אין לי כנראה מה שצריך בשביל להיות מפורסמת. הרגשתי שהכוח שלי הוא בכתיבת שירים. החלטתי שאני משנה כיוון ומשלימה את התואר שלי והולכת להיות פסיכולוגית".

במקביל ללידה ולתינוק הראשון חזרה ורד ללימודים ונכנסה למעגל קדחתני מבלי לשים לב, שבין לבין היא הצליחה ליצור משהו חדש. "בלימודים למדנו המון על הקשר בין הורה ותינוק ומה גורם לילד להרגיש מוגן ובטוח. לקחתי את הכלים שקיבלתי ומצאתי את עצמי על הבסיס הזה, ובאופן טבעי, מחברת לילד שלי שירים קצרים. שיר לבוקר, שיר לאמבטיה, שיר לשינה. קראתי להם 'דידס', כי הם היו שירים ממש קצרים. אחרי פגישה תמימה עם חבר מלימודי התרפיה במוזיקה הבנתי שלשירים האלו יש כוח. השמעתי לו אותם והוא הציע שאאריך אותם ואקליט. הקלטנו ביחד 17 שירים ופתאום כל הקצוות של החיים שלי התחילו להתחבר לי. כל המאמץ, הלימודים, הכיוונים השונים, הכל התחבר, הכל התחבר והכל יצא החוצה לטובת המוצר הסופי הזה".

השלב הבא, לצד ההריון הבא, היה פיתוח תוכניות לימודים להורים טריים באמצעות המוזיקה תחת הכותרת Baby in Tune.

מה זה אומר?

"התוכנית באה לפתח את התקשורת והחיבור של ההורים עם התינוק. אחרי שהילד השני שלי נולד, הייתי מבלה הרבה בפארק סלופ ומעבירה להורים מסביב שיעורים בחינם כדי להבין את השיטה בעצמי ולראות שזה באמת עובד. נתתי להורים את הדיסק שהקלטתי והם התלהבו וסיפרו לי שהם משתמשים בתרגילים שאני נותנת להם וזה עובד להם. במסגרת השיטה אני מציעה להשתמש במוזיקה לא רק כדי להרגיע אלא כדי ליצור אסוציאציה. דרך החיבור לשיר נוצר מסר שעוזר לילד להבין את העולם שלו ולהתחבר להתניות חיוביות. למשל, את שיר הבוקר חשוב להשמיע רק בבוקר. זה עוזר לילד להבין שההתעוררות בבוקר שונה מהתעוררות באמצע הלילה. זה עוזר ליצירת רוטינת שינה תקינה. זו רק דוגמה אחת מיני רבות".

כיום ורד בן-חורין מופיעה ברחבי העיר עם הופעות מיוחדות להורים ופעוטות עד גיל שנתיים וחצי. בנוסף היא מעבירה חוגים שיוצרים עבור ההורים הצעירים ערך מוסף בצורת קבוצת התמיכה שנוצרת בחוגים שלה. "אנחנו משוחחים על הכל ויש לי שיר על הכל, אפילו על נשירת שיער אחרי לידה. זה עוזר לפרוק מתח ולשחרר רגשות".

הפעילות מומלצת, לדבריה של ורד, גם להורים שמרגישים מומחים בגידול ילדים מכיוון שלא מדובר בילד הראשון שלהם. "הפעילות מאוד מומלצת להורים לא ראשונים. החיבור לתינוק תוך שילוב של הילדים שכבר בבית הוא מאתגר בפני עצמו, והזמן הזה שבו מבלים עם התינוק החדש ורק איתו הוא חשוב מאוד. הישראלים החיים כאן פחות מוקפים במשפחה מורחבת, כך שאני רואה הרבה אבות שחשוב להם לקחת חלק בגידול הילד והם מאוד נפתחים".