החד-הוריות מנסות לשרוד: "דורשות רק מה שמגיע לנו"
שליש מהמשפחות החד-הוריות מוכרות לשירותי הרווחה, הן נאלצות לחשב היטב את שעות העבודה כדי שלא יפחיתו מהקצבאות המגיעות להן. בכנס מחו על שהתקנות לא מתחשבות בדפוסי המשפחות שהשתנו, והתריעו: "מי שמתגרשת נדונה לעוני". על פי הנתונים, עבודה לא מחלצת מעוני
אם חד-הורית שנזקקת לקצבת מזונות, אך הגדילה את שעות עבודתה - תקבל קנס. חד-הורית שזכאית לקצבת נכות - לא תקבל את מלוא קצבת המזונות. חוקים ותקנות כאלה מותירים את אוכלוסיית החד-הוריות במצוקה תמידית, יוצרים עיוותים בשוק העבודה וגוררות אותן לעוני בעל כורחן. בכנס שהתקיים שלשום (יום ג') בשכונת הקטמונים בירושלים השתתפו חד-הוריות ששטחו את סיפוריהן והסבירו כיצד המדינה מותירה אותן בעוני תמידי.
את הכנס יזמה קבוצת "המעברה" הנאבקת על דיור ציבורי, והציגו בו נתונים שלפיהם בישראל כ-136 אלף משפחות חד-הוריות. שיעור העוני בקרבן עומד על כ-30 אחוזים, וכ-33 אחוזים מהן מוכרות לשירותי הרווחה. שיעורי העוני בקרב משפחות אלו גבוהים, אף שכ-80 אחוזים מהאימהות החד-הוריות עובדות.
"כולנו אימהות עובדות שרוצות לעבוד ולהתפרנס. אנחנו לא מבקשות נדבות אלא את מה שמגיע לנו. לא צדקה אלא צדק", אומרת אתי חן, אימא חד-הורית לילד העובדת כמטפלת בקשישים ופעילה מרכזית ב"מעברה". הטענה המרכזית של חן מתבססת על כך שקצבת המזונות המשולמת מביטוח לאומי במקרה של אב שלא משלם נפגעת במקרה של הגדלת שעות העבודה או כפל קצבאות.
"לאימהות המקבלות קצבת נכות מבטלים חלק מקצבת המזונות. ביטוח לאומי מגביל את שעות העבודה של האימהות, אם אני אעבוד יותר מארבע שעות אני אקבל קנס. בשנה שעברה קיבלתי שלושה קנסות. אנחנו חייבים שינוי. ברגע שישנו את הקריטריונים, הגישה לשוק העבודה תהיה הרבה יותר קלה ולאימהות יהיה הרבה יותר קל להתקיים ולשרוד", אמרה.
נושא אחר הוא הזכאות לדיור ציבורי המתקבלת רק במקרה של משפחה עם שלושה ילדים ויותר. "בשביל לקבל קורת גג צריך להיות בלי ידיים ובלי רגליים", הסבירה חן. "הנתונים מראים באופן ברור שעבודה לא מחלצת מעוני", אמרה יעל וולפזון מפרויקט לשוויון מגדרי בארגון "שתי"ל". את הנתונים הציגה על סמך נתוני הביטוח הלאומי ומרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל.
56 דירות ב-25 שנים
דבורה לוי (65), אם חד-הורית זה 25 שנה, גוללה את סיפורה: "התגרשתי כשבתי הייתה בת ארבע. מאותו יום גידלתי אותה לבד. כל החיים שלי עבדתי, אבל בקושי אני שורדת, כל החיים הייתי בקשיים כלכליים כבדים וקשה היה למצוא דרך לצאת ממעגל העוני".
לדבריה, "עברתי ב-25 שנה 56 דירות, ניתוקי מים וחשמל כי לא היה מספיק כסף. היו דירות שבהן בכלל לא פתחתי את הארגזים כי ידעתי שאולי אצטרך לעזוב. זה התיש אותי פיזית ונפשית". היא סיפרה כי רק כשבתה הייתה בת 14 התחילה לקבל מזונות, מכיוון שהגרוש שלה חי בחו"ל. "אבל הכול הלך להוצאות שוטפות של הילדה, אין מה לדבר על חוגים. לדיור ציבורי לא הייתי זכאית כי הייתה לי רק בת אחת", הסבירה לוי.
לדבריה, גם בתה היא אם חד-הורית לשניים, "שבקושי מצליחה להתקיים. לפני ארבע שנים יצאנו למחאת הדיור הציבורי. שלושה חודשים גרתי באוהל עם בתי, נכד בן שלוש ותינוקת בת חודש. משם פלשנו למבנים נטושים. רק היום אחרי דם, יזע ודמעות קיבלתי דיור ציבורי. בגיל 65".
חן, לוי ומשפחות אחרות נקטו בשנים האחרונות שורה של צעדי מחאה יחד עם קבוצת "המעברה", התגוררו זמן רב באוהלים וגם פלשו למבנים נטושים. "המאבק הזה פוגע בנו נפשית וגם בילדים. הבן שלי אצל פסיכולוג אחרי שישן באוהל ופלש לבניינים. שירתנו בצבא, תרמנו, עשינו הכול. אנחנו דורשים מהמדינה רק מה שמגיע לנו", הבהירה חן.
לפנייה לכתב/ת 
