שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מתי תתחתני? קראו פרק מ"העלמה מקזאן"

    היא כבר בת 39 ועדיין לא מצאה חתן. זה לא שעידית בררנית, היא פשוט מחפשת מישהו כמוה - נדיר ומיוחד, וחושבת שאם תמתין מספיק זמן, זה יקרה. בואו לקרוא פרק מתוך הספר "העלמה מקזאן" אותו ניתן לקרוא ב"עברית"

    עידית, רווקה בת שלושים ותשע, יודעת שהיא אינה בררנית. היא פשוט מחפשת מישהו כמוה, נדיר ומיוחד עד כדי כך שגם הוא לא מצא עדיין את הנפש התאומה שלו. העובדה שהיא ממתינה כבר כמעט שני עשורים אינה מייאשת אותה, להיפך: היא מאמינה שאם תחכה מספיק זמן, דברים טובים יקרו מעצמם. ואמנם, כאשר חברתה ענת מפגישה בינה לבין מיכאל, נדמה שהציפייה הארוכה של עידית השתלמה. אילו רק היה הכל פשוט כל-כך.

     

    "העלמה מקזאן", מספר סיפור פשוט, לכאורה, שמסתבך והולך, ונשזר במעין סליל כפול של עלילות. מהלך מוליך למהלך, הפתעה להפתעה. בדייקנות ובחמלה עוקב הרומן אחר סדרה של אהבות וכמיהות שאינן מצליחות להתממש. החלומות מתנגשים זה בזה, חלומות חדשים נולדים מתוך ההריסות, ומה שנדמה תחילה כסיפור אישי מאוד - עידית וחיפושה אחרי האהבה - הולך ונפתח אל מרחבים גדולים, "רוסיים". אחרי חיים שלמים של בריחה מהחלטה, עידית נאלצת לגזור גורלות, ואז לעמוד מול התוצאות של החלטותיה. ובתוך כל אלו, הספר רומז לשאלות המסורת הגדולה של הרומן. לְמה אפשר לחכות, כשברור כבר שמר דארסי לא יופיע? לנס? אבל איך ייתכן נס בעולם שאין בו אלוהים?

    "העלמה מקזאן", כמה עלילות בסיפור אחד ()
    "העלמה מקזאן", כמה עלילות בסיפור אחד
     

     

    לקריאת הפרק בגרסא הדיגיטלית היכנסו לכאן!

     

    פרק ראשון

    "איזה הפתעה, עידית!"

     

    עידית, אשה רזה ונמוכה, עם עיניים כחולות בהירות מאוד ושיער בגון החול שנראה במבט ראשון בהיר עוד יותר בגלל חוטי השיבה שנשזרו בו, זקפה את ראשה וכתפיה וניסתה לחייך.

    "מזמן לא ראינו אותך."

     

    היא הביטה בגבר שהתיישב מולה, נינוח, פשוק רגליים, וניסתה לנסח איזה מענה שנון: היא דווקא מגיעה לכאן הרבה, זה הוא שאף פעם לא בבית. אבל המילים לא הסתדרו בפיה, וממילא כבר כמה חודשים שהיא עצמה לא ביקרה כאן.

     

    "מה קורה?"

    "בסדר גמור. איך אצלך?" החזירה לו, הודפת מראש.

    "אחלה. עסוקים."

    עידית לא התאפקה: "שמתי לב."

     

    היא הייתה משוכנעת שרק בזכות נוכחותה לא התלקח ריב: אי-אפשר היה להחמיץ את המבט שקיבל מענת כשנכנס, באיחור.

     

    יוני הביט בה וחייך, כמו הורה ששומע בפעם הראשונה אמירה צינית מפי ילד. עידית ניסתה להכריח את עצמה לפתוח בשיחה, לשאול במה הוא עסוק כל-כך, אבל לא הצליחה למצוא את המילים. כמה עסוק הוא כבר יכול להיות? אפילו עכשיו, ביום שישי בערב? מגיע מאוחר ואז יושב בסלון כמו איזה שייח כשאשתו מבשלת.

     

    ענת הציצה אל הסלון ותהתה איך תקרא לעידית למטבח. לא שהיא צריכה עזרה, אבל להשאיר אותה עם יוני זה לא רעיון טוב. היא פנתה אל הכיריים ודגה אטרייה מהסיר, לבדוק אם התבשלה מספיק. האדים עירפלו את עיניה. כשחזרה להאזין מרחוק הבינה שאיחרה. יוני שוב מתווכח עם עידית.

     

    "אבל אם אתה לא אלרגי לחיטה, אז מה הבעיה? בחיטה יש הרבה יותר חלבון. מינרלים. לא סתם הצמח הזה הפך להיות הבסיס לתזונה של רוב האנושות."

    עידית דיברה בשקט: "קודם כל, לא כל האנושות. לפחות חצי מהאנשים אוכלים אורז. חוץ מזה, גם למי שלא רגיש לא בריא לאכול יותר מדי גלוטן. זה יכול לעשות לילדים בעיות קשב, ריכוז. כאבי בטן. יש מחקרים..."

     

    "איזה מחקרים?" קולו של יוני התקרב לצעקה. "תצטטי לי. תני את ההפניות."

     

    הוא הבחין במבטה של ענת והסב את עיניו ממנה. מה הוא היה צריך את זה עכשיו. גם ככה היא מחוממת עליו שאיחר. אבל מה הוא יכול לעשות? עידית מעצבנת אותו. איך שהיא מדברת בדעתנות כזאת. מטיפה. ובכלל, איזה זכות יש לענת לכעוס עליו? כאילו הוא נהנה לבוא הביתה מאוחר כל-כך ביום שישי, ובתור בונוס לסופשבוע לקבל גם את הבתולה הזקנה הזאת שעושה לו פרצופים אצלו בסלון.

     

    "יוני, תעשה לי טובה. אתה יכול לערוך את השולחן?"

     

    עידית מיהרה לקום. היא הרגישה אשמה שלא הציעה את עזרתה עוד קודם. "שבי, שבי. את אורחת," הדף אותה יוני. היא דימתה לשמוע הדגשה מיוחדת על המילה האחרונה.

     

    "זה היה אמור להיות התפקיד של הילדים," פלטה ענת כשהגישה ליוני חמש צלחות.

    "איפה הם?" שאל יוני.

    "על המחשב. כבר שעה."

    יוני נראה כאילו עמד לומר משהו. אחרי רגע משך כתפיים: "אף אחד לא מת מזה. לפחות זה לא טלוויזיה."

     

    זה יותר גרוע מטלוויזיה, חשבה עידית לעצמה, כשישבה בקצה השולחן והביטה בילדים.

     

    היא נזכרה בפעם הראשונה שראתה אותם, לפני כמעט שלוש שנים. נזכרה בצביטה שהרגישה, שהיתה כואבת במיוחד, מפני שתמיד השתבחה בפני עצמה שהיא לא מקנאת. אף פעם. באף אחד. אבל כשראתה אז את איתי זוחל על השטיח, תינוק נינוח, מחייך, עם שיער רך, בצבע חום-זהוב, ועיניים כחולות בגוון שלא ראתה קודם לכן, כחול כהה, סגול כמעט, שזהרו ממש מתוך פניו, ידעה: גם היא רוצה תינוק. כזה בדיוק. עידו התקרב אליה, בלי טיפת ביישנות, וסיפר לה על עצמו, על הגן שלו ועל החברים. אחר-כך רץ לחדרו וחזר עם ערימת ספרים וביקש בקול ילדותי, לא יציב עדיין: "את יכולה לספר לי?"

     

    עידית קראה לו את הצב של אורן, ומיץ פטל, ושמוליקיפוד. איתי זחל אליהם והיא הרימה אותו והניחה בחיקה, הוא לא התנגד בכלל, וכך ישבה וסיפרה לשניהם סיפורים בזמן שענת קיפלה כביסה והכינה לכולם ארוחת ערב מאולתרת. כשהילדים התיישבו לאכול התנצלה בחצי פה וברחה לאמבטיה, נלחמת בדמעות.

     

    עכשיו הביטה עידית בשני הילדים שישבו באי-חשק לשולחן ותהתה איך הפכו לשני יצורים דוחים כל-כך. עידו ישב עקום בכיסא ואכל את העוף שלו בידיים. איתי לעס אטריות בפה פתוח, מלוכלך כולו ברוטב עגבניות. עידית הבחינה ששׂערו הפך מזהוב לחום-אפרפר. לא היה כמעט דבר בין הזוהר הסגול של עיניו בינקותו לצבען הנוכחי, כחול-אפור יומיומי, מלוכלך. הילדים סיימו לאכול וקמו מהשולחן בלי מילה.

     

    ממתי נעשו גסי רוח כאלה? בקושי טרחו להשיב לברכת השלום שלה כשנכנסה. אפילו לא הרימו עיניים מהמחשב. גם לא הודו לה על ממתקי התמרים שהביאה להם מחנות הטבע.

     

    כשיהיו לה ילדים זה לא יהיה ככה. הילדים שלה לא יֵדעו מה זה טלוויזיה. לא יראו מחשב עד שיגיעו לבית-ספר. הילדים שלה יקראו ספרים. הילדים שלה יציירו שעות. וישחקו משחקי קופסה ויעשו מלאכת יד. הילדים שלה ישחקו בחוץ ויצאו להרבה-הרבה טיולים בטבע. הם יאספו בלוטים ומחטי אורן ויכינו בצק משחק מקמח ומים וישתוללו בחוץ ויטפסו על עצים. הם יבשלו יחד, אוכל בריא, סלט ירקות וסלט פירות ואורז ועדשים מונבטות. הם יצאו לפרדס לקטוף אשכוליות ויסחטו מיץ, הילדים שלה.

     

    "הברוקולי מצוין," העירה עידית, לשבור את השתיקה שהתארכה. כבר היה יותר טוב קודם, כשיוני התווכח איתה.

     

    "זה מתכון שמצאתי באתר שהראית לי," אמרה ענת. "שמתי שקדים לא קלויים, כמו שאמרת לי. ושמן זית... נכון טעים הברוקולי, יוני?"

     

    הוא אישר, למרות שלעידית נראה שלא טרח אפילו לטעום ממנו.

     

    עידית הציצה בגניבה בשעון. כמעט עשרים לתשע. היא נדרכה: בכל רגע הוא ייכנס.

     

    "אמרתי לו לבוא בשמונה וחצי," לחשה לה קודם ענת, עוד לפני שיוני בא.

     

    היא הופתעה כשענת הציעה להכיר לה מישהו. הנושא מעולם לא עלה ביניהן. ככה, רווקה, הגיעה עידית אל החברות שלהן, בדיוק כפי שלענת היו בעל ושני ילדים. בעיני ענת זה היה מוזר: החברות הרווקות המעטות שלה לא חדלו לעסוק בנושא, לספר פרטים מדייטים כושלים, לדאוג שלא יספיקו ללדת בזמן. עידית נראתה כאילו הנושא לא מטריד אותה כלל.

     

    ואמנם, עידית לא היתה מודאגת. מה שצריך לקרות - יקרה. בכך היתה בטוחה מאז ומעולם. כשהיתה בת שמונה-עשרה היתה משוכנעת שמה שצריך לקרות יקרה עוד לפני שימלאו לה עשרים. כשגם במשך השירות הצבאי לא קרה דבר, הבטיחה לעצמה שזה יקרה עד שתגיע לאוניברסיטה. אבל היא סיימה את התואר הראשון והתחילה את השני, ומה שצריך לקרות עדיין לא קרה. עידית לא נבהלה. שווה לחכות הרבה בשביל משהו טוב, שיננה לעצמה. Good things come to those who wait.

     

    גם כעת, בגיל שלושים ותשע, האמינה עדיין שמה שצריך לקרות יקרה. כשהעלתה ענת את שמו של מיכאל נרתעה לרגע, אבל מייד התעשתה וחשבה שהנה, אולי מה שצריך לקרות סוף-סוף קורה.

     

    "רווק," סיפרה לה ענת לפני יותר משבועיים, כשהעזה, בחשש, להעלות את הנושא. "בגילנו," התעלמה מהעובדה שהיא צעירה מעידית. "בחור מקסים."

     

    כל מה שסיפרה לה עליו ענת מצא חן בעיניה. הצל היחיד היה עצם השידוך. לא ככה חלמה להגיע אל האיש שלה. בפעמים הנדירות שהוצע לה להכיר בחורים סירבה. המציעים היו נשמות טובות, חברות של אמה, מורות מבוגרות יותר, והיא לא יכלה שלא לראות את דמותן בכל הבחורים שדיברו בהם: בן של אחת מחברותיהן, קרוב רחוק, עמית לעבודה של הבעל או הבן.

     

    אבל בעיקר סירבה מפני שהתעקשה, מפני שידעה שלא זו הדרך היעודה, מפני שלא היתה מסוגלת לשאת את המחשבה שאיזו שרה, או זיוה, או צילה יהיו אלו שיביאו אליה את האיש שלה. לא. היא תפגוש אותו לגמרי במקרה. במוזיאון. בשיטוט על שפת הים. בחנות הטבע, ליד המיכלים עם הגרנולה והדגנים המלאים, עם שקיות הבד הרב-פעמיות ששניהם הביאו מהבית. או בחנות ספרים.

     

    חנות הספרים היתה התרחיש האהוב עליה. היא עומדת ומעיינת בספר, משהו עיוני דווקא, לא רומן, אולי אחד מהתרגומים לפסיכולוגיה או פילוסופיה שמוציאים עכשיו הרבה. הוא נתקל בה במקרה. מבקש סליחה. יש לו קול נעים. זה הדבר היחיד שאיכפת לה. כל השאר, צבע עיניים, תווי פנים, גובה, לא חשובים. אבל הקול שלו נמוך, גברי, והוא מתנצל, לא הבחין בה, היה עם העיניים בתוך ספר ולא ראה מימינו ומשמאלו.

     

    מובן שהיא מקבלת את ההתנצלות בהבנה. הרי גם היא בדיוק כזאת. שוקעת בספר ושוכחת מכל העולם. והוא מבקש לדעת איזה ספר היא קוראת, מביע התפעלות, כן, הוא שמע על זה, הם מתחילים לדבר על הספר, וכמעט בלי להרגיש הם מתיישבים בבית-הקפה - זו חייבת להיות חנות ספרים עם בית-קפה, עידית הקפידה על כך, אפילו בדמיונות - ומדברים על ספרות ועל העולם ועל עצמם. יש להם טעם כמעט זהה. הוא שמח כל-כך

    לגלות שהם אוהבים בדיוק אותם דברים: "באמת?" הוא שואל באי-אמון, פעם אחר פעם, "ואני חשבתי שאני היחיד שמכיר את הספר הזה..." ואחרי שעתיים וחצי היא מציצה בשעון ולא מאמינה שבאמת עבר כל-כך הרבה זמן, אבל היא מוכרחה ללכת, היא מסבירה, והוא מסמיק, מתנצל, זאת פעם ראשונה שהוא עושה דבר כזה, ובחשש שואל אם תסכים, אם יוכל אולי לראות אותה עוד פעם, והיא מחייכת אליו, בעדינות, ונעתרת...

     

    אם קרה, פעמיים או שלוש, שהסכימה לפגוש בחור שהוצע לה, כדי לא להעליב את המשדכת, או מפני שהדבר כמעט נכפה עליה - "תצאי פעם מהבית, מה יקרה לך? תכירי מישהו. את לא צריכה להתחתן איתו!" - התאכזבה, ללא יוצא מהכלל. לא בשביל זה חיכתה זמן רב כל-כך. משנה לשנה התחזקה הרגשתה שלא לחינם המתינה כמעט שני עשורים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מירה ממון
    מאיה ערד. מחברת "העלמה מקאזן"
    צילום: מירה ממון
    לאתר ההטבות
    מומלצים