שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המשך יבוא: היכן סופו של הסיפור שאינו נגמר
    שני הנחשים המעטרים את עטיפת הספר "הסיפור שאינו נגמר" הם סמל לאינסוף, שהוא, למעשה, הגיבור האמיתי של העלילה. היכן מתחיל הסיפור ואיפה הוא מסתיים - שאלה שנשאלה לא מעט ועד כה לא נמצאה לה תשובה אלא עוד ועוד גרסאות המשך המקיימות את עולמו של מיכאל אנדה

    למיכאל אנדה (מחבר "הסיפור שאינו נגמר") היתה קופסת נעליים ישנה, מלאה בפתקים שעליהם רשם רעיונות לספריו. הוא גר באזור קמפניה שבאיטליה והמו"ל הגרמני שלו נהג לבקר אותו מדי פעם.

     

    ערב אחד כשישבו השניים מול האח הבוערת אמר לו המו"ל שהגיע הזמן לכתוב ספר חדש. אנדה פתח את קופסת הנעליים והקריא לו את הפתקים שנאספו בה בזה אחר זה. על אחד מהם היה כתוב משפט קצר: "נער צעיר נכנס לתוך הסיפור שהוא קורא ומתקשה לצאת מתוכו". "זה נשמע טוב," אמר המו"ל של אנדה, "תכתוב את זה!".

     

    כך נולד, כעבור שלוש שנים ב- 1979, סיפורו של הנער בסטיאן בלתזר בוקס, וכבר בשם משפחתו טמון רמז לתשוקה הגדולה שלו לספרים. בסטיאן אכן נכנס לתוך הסיפור שקרא - הסיפור שאינו נגמר. הוא עבר שם הרפתקאות רבות, מצא רק בקושי את הדרך חזרה לעולם שלו, עד ששב אליו מלא חוויות כאדם חדש.

     

    בסטיאן קרא לסיפור שאינו נגמר "ספר הספרים" והוא באמת ממחיש בעוצמה את היופי, הכוח והמשמעות של הקריאה בחיי האדם. הוא מוכיח שמפגש עם ספר יכולה להיות גורלית ועלולה לשנות את חייו של הקורא. החיים והספרות הופכים בו לאחד לא כדימוי או כמשל אלא כעלילה רבת תהפוכות.

    "הסיפור שאינו נגמר", הכל התחיל מפתק ()
    "הסיפור שאינו נגמר", הכל התחיל מפתק
     

    כשבסטיאן מתחיל לקרוא הוא צולל לממלכת פאנטסיה. הקיסרית, שליטת פאנטסיה, חולה ואיתה הארץ כולה. אם לא תימצא התרופה למחלה שלה תיעלם גם ממלכתה ותהפוך ללא כלום. עד מהרה מגלה בסטיאן את התרופה - הקיסרית זקוקה לשם חדש שרק בן אנוש יכול להעניק לה. בסטיאן מבין שהוא ולא אחר נקרא אל המשימה, הוא בן האנוש שיחצה את הגבול ויציל את פאנטסיה.

     

    כי הקריאה היא כניסה לעולם אחר, כניסה לארץ הדמיון וארץ הסיפורים, שלא יכולות להתקיים ללא קוראים. רק קוראים כמו בסטיאן, שממש חיים את הסיפור וכך גם נותנים לו חיים, רק הם שומרים על בריאותה של פנטאסיה ובלעדיהם אין לה קיום.

     

    "כששני אנשים קוראים את אותו הספר, הם אינם קוראים את אותו הסיפור," כתב מיכאל אנדה, "כל אחד מהם מביא אל הקריאה את עצמו - את מחשבותיו, את האסוציאציות שלו, את החוויות שלו, את הדמיון שלו. לכן אפשר לומר שספר הוא ראי, ובו משתקף הקורא. ואפשר לומר כמובן שגם הקורא הוא ראי, ובו משתקף הספר."

     

    אנדה מספר סיפור בתוך סיפור, וכמו ראי בתוך ראי משתקפים הגיבורים והקוראים זה בזה ובראשם אטריו, הנער הצייד, מושא ההזדהות של בסטיאן, והגיבור שמושך אותו אחריו אל בין דפי הספר. עם כל קריאה ועם כל קורא משתנה הסיפור וכמו נולד מחדש וכך עד אינסוף בסיפור שלא ייגמר לעולם. "הנצח הוא הרגע" אומרת הקיסרית לבסטיאן, והספר הוא נצחי בזכות רגעי המפגש האינסופיים של גיבוריו עם הקוראים.

     

    ובסטיאן אכן משנה את הסיפור. הוא לא רק נותן לקיסרית שם חדש הוא גם בורא מחדש את ממלכתה. שמה הוא בת ירח, וכינויה, גבירת המשאלות. "פאנטסיה תקום מחדש בעקבות המשאלות שלך, בסטיאן" היא מבטיחה לו, וכך, ממשאלה למשאלה קמים נופים מרהיבים ויצורים חדשים ובסטיאן מתחיל לחיות את הסיפור שהוא עצמו יוצר.

     

    כאן משתקפים זה בזה הקורא והסופר, כחברים למסע. מיכאל אנדה אומר שבשעת הכתיבה הוא פשוט "עובר בלי משים ממשפט למשפט ורעיון אחד מוביל לבא אחריו".

     

    "כך אני חווה את הכתיבה ממש כמו הרפתקה," הוא מספר, "ולבסוף, כעבור חודשים מספר, כשאני כותב את המשפט האחרון, מונח לפני כתב יד שלם".

     

    כמוהו גם בסטיאן, עובר ממשאלה למשאלה, ממקום למקום ומהרפתקה להרפתקה שנבראים בדמיונו, והוא גם יוצר וגם חי אותם בו בזמן. "דבר מתנועע אי אפשר לעצב," טוען מיכאל אנדה, "יש לו יופי טבעי, הוא נוצר ולא עוצב. איש לא יוכל לומר מהו בדיוק, אבל הוא מלא קסם, חן וחיות. האם לא כך צריכה להיות גם יצירת האמנות - לא תבנית יצוקה אלא גילוי והתגלמות החיים?"

     

    ואכן המציאות והספרות עבור אנדה הם דבר חי ומתהווה, בדמיונם של סופרים ושל קוראים, חי ומתהווה ללא סוף. רעיון האינסוף משתקף בצורות ובדמויות רבות בסיפורו.

     

    "הכול חוזר על עצמו שוב ושוב, היום והלילה, הקיץ והחורף... הכול חג סביב עצמו במעגלים." אומרת הצבה הזקנה מוֹרלָה, שחיה בביצות האוּמללות. אותה תנועה מעגלית ואינסופית טבועה במגדל השנהב - ארמונה הספירלי של הקיסרית, המתפתל מעלה כמו קונכיית שבלול ופסגתו בין עננים, וגם בצורתם האליפטית של שני הנחשים, הכהה והבהיר, שמעטרים את כריכת הספר ולופתים זה את זנבו של זה במאזן כוחות פנימי.

     

    ממלכת פאנטסיה עצמה היא אינסופית. אנדה מתאר אותה כארץ נטולת גבולות וחסרת כיוונים, שהמרכז שלה משתנה בהתאם למשאלות לבו של הנודד בה, ממש כמו מרחבי הדמיון. וכשבסטיאן מבין שהפך מקורא לאחת הדמויות של פאנטסיה הוא אומר בהתפעלות, "ומי יודע איזה קורא אחר קורא בספר ברגע זה, וגם הוא חושב שהוא רק קורא בו - וכך הלאה והלאה, עד אינסוף!"

     

    אבל לסיפור שאינו נגמר יש סוף. יש לו משפט אחרון ונקודה: "אבל זה כבר סיפור אחר, והוא יסופר בפעם אחרת". אנדה לא מילא את ההבטחה ומעולם לא כתב המשך לספרו הנודע. כוונתו אחרת.

     

    באותו משפט סיום שמתכתב עם משפטים דומים כמו "המשך יבוא", או "תם ולא נשלם", טומן אנדה שוב את הרעיון היפה של ספרו. הוא שוזר את המשפט הזה פעמים רבות לאורכו של הסיפור - בסופם של פרקים, בתפניות בעלילה, בסיומן של הרפתקאות. באמצעותו מושיט אנדה לקורא את חוט העלילה וכמו מזמין אותו להמשיך ולטוות את סיפורו. כי הקורא הוא הגיבור הראשי של הסיפור שאינו נגמר. ממש כמו בסטיאן הוא ניצב בסופו לפני הפתח שמפריד בין ארץ הדמיון לעולם המציאות. על השער שומרים שני הנחשים - השחור והלבן.

     

    לפני שירשו לבסטיאן לעבור יש להם עוד שאלה אחרונה אחת: האם סיפר עד הסוף את כל הסיפורים

     שהתחיל בפאנטסיה. "אבל יש אינספור סיפורים," קורא בסטיאן, "ומכל אחד מהם נולדים תמיד סיפורים חדשים".

     

    רבים נענו לקריאתו של בסטיאן ומשכו בחוטי העלילה של אנדה. בת-ירח זכתה ביותר מארבעים שמות חדשים בתרגומיו של הספר ברחבי העולם. ציירים ציירו את הדמויות המופלאות של הסיפור, פרשנויות רבות נכתבו עליו וגם מחקרים של פילוסופים, אנתרופולוגים,

     

    פסיכואנליטיקנים וחוקרי מיתוסים. הסיפור עובד לקולנוע, לתיאטרון ולאופרה וזכה במיליוני קוראים ברחבי העולם - קוראים בכל הגילאים, שחצו את הגבול אל פאנטאסיה והפכו גם הם לגיבורי הסיפור שאינו נגמר.

     

    יעל מולצ'דסקי היא עורכת ספרי סדרת מרגנית ביניהם "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאל אנדה.

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים