שתף קטע נבחר

אם אלה החיים: בלדה לצבי הים

קרן פלס בקושי גררה את עצמה מהמיטה ביום חופש - ואז גילתה שבחוץ, ממש ליד הבית, עובר יקום מקביל עם צבי ים וסרטנים וצדפות וכורכר. ביום שישי ב"ידיעות אחרונות": קרן ועוד 32 כותבים עושים את שביל ישראל מצפון עד דרום בפרויקט מיוחד, בגיליון כפול וחגיגי של "7 ימים"

איכשהו יצא שאמרתי לאישה מהחברה להגנת הטבע "כן!" אני אצא לטיול. בטח. קילומטרים ברגל. בטח. ביום החופש שלי. כי לישון זה סתם כיף וחשוב ונחוץ לי על מנת להתקיים.

 

אני גרה פה כבר ארבע שנים. המדריכות הראו לי דברים שכמו הלכתי דרכם כעיוורת. שכבות־שכבות של זיכרונות, אבקת חול זהובה, שמובנת לי מאליה, אבל אין עוד כמוה בעולם, כי היא בכלל נדדה אלינו מהנילוס, אחרי שזה ניקז את סלעי הגרניט מאתיופיה. וואלה? מבחינתי, עד היום, קראו לזה סתם חול.

"עד היום הלכתי כאן כעיוורת". קרן פלס (צילום: יריב כץ) (צילום: יריב כץ)
"עד היום הלכתי כאן כעיוורת". קרן פלס(צילום: יריב כץ)

ובזמן שמעבר לביתי, בכביש החוף, כולם עכשיו צופרים, הים כל כך רגוע. זאת שעת הפקקים, שעה שבה אני רגילה לחוות ג'ונגל של עצבים וקללות בכביש, בעוד שמתחת לאפי מתקיים ג'ונגל של דגים, צדפות, סרטנים ושאר יצורים שממלאים פיהם מים. כאלה שלא מסוגלים אפילו לבקש מאיתנו שנשמור על חייהם למען חיינו.

 

כשעצרנו לרגע להתבונן מקרוב בים, פגשתי עולם. יקום מקביל. וקלטתי שהדרך מביתנו לבית של סבתא שלומית (אמא של נועם) בנתניה היא חוות קינון. אתר הטלה לצבי ים. בני האדם צריכים לשמור על הצבים האלה. ועל החול הזהוב המיוחד שלנו. ועל רכסי הכורכר.

 

פתאום נמחק לי פרצוף התחת מהפרצוף. חיוך גדול החליף אותו, למרות שנהיה לי גם עצוב, כי ראיתי שקית. ועוד פחית. ובית אחד של מיליונרים שהניח תומכות מתחת לרכס, כדי לעצור את ההידרדרות, אך בצורה שאיננה, כך מסבירים לי, הפתרון הנכון באמת. לא רק למי שיש לו שם בית, אלא לטבע. כי אנחנו מלכלכים כל פינה יפה ובונים בצורה חסרת אחריות, ופוגעים באוכלוסיות האחרות שחיות כאן במקביל אלינו.

 

את הטור השלם של קרן ושל עוד 32 כותבים שעשו את שביל ישראל וחזרו כדי לספר – תוכלו לקרוא ביום שישי ב"ידיעות אחרונות", במוסף "7 ימים" כפול וחגיגי

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים