שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    נוף, אדרנלין וחברות טובות, או, איך מצאתי את עצמי במסע לקוסטה ריקה

    היא בכלל לא נרשמה למסע, זה היה בעלה שרשם אותה. וכשאדון פחד הרים את הראש, היא הודיעה שבכלל לא בא לה לצאת. רק בסוף היא הבינה שמקלחת חמה היא מותרות, שלפעמים המילים רק מפריעות, ושלצרוח בזמן שאת עושה אומגה זה אושר. מסע בגן עדן

    "אל תשכחי לעבור על המיילים של הבית" הוא מסמס לי. אופ....אני ממלמלת לעצמי, נגררת לכוון המחשב, עוד פעם מייל מבית הספר? שוב הזמנה לישיבה או דף מידע מהמועצה המקומית? מה כבר יכול להתחדש?

     

    אני פותחת את המיילים. הם עולים במהירות על המסך. בין מגוון הכתובות המוכרות (כן, בדיוק מה שחשבתי) אני רואה הודעה שנשלחה מכתובת המייל שלו. אני פותחת.

     

    "את מוזמנת ליום מיונים של מאגמה צ'אלנג"....המוח שלי, שהיה עסוק עד עכשיו בנמנום נעים, מתעורר בפתאומיות.

     

    המסע שלך מתחיל כאן. הכנסי לעמוד מאגמה צ'אלנג' וגלי הרפתקאה חדשה

    מה זה מאגמה צ'אלנג'?: הי מאגמה! את שואלת - מאגמה עונה  

     

    מה??????????? אני לא מבינה..... מסתכלת על המסך בתדהמה, לא מצליחה לעכל את השורות הקצרות. בודקת שוב ושוב כדי לוודא שאין טעות בכתובת המייל. יכול להיות שזה נשלח אלי בטעות? לא! זה השם שלי שמופיע בהזמנה.

    איך מצאתי את עצמי במסע מאגמה? (צילום: ליטל שובל) (צילום: ליטל שובל)
    איך מצאתי את עצמי במסע מאגמה?(צילום: ליטל שובל)

    "תודה שנרשמת"? מי? אני???????

     

    אני ממהרת להתקשר אליו בזמן שהלב שלי דוהר במהירות של מאתיים קמ"ש ועושה כל עברת תנועה מתקבלת על הדעת (וגם ככה יש לי לחץ דם גבוה).

     

    בין קולות הצחוק שלו, מתחילה התמונה להתבהר לאיטה...איזה איש מדהים יש לי, שותף לחיים ולנשמה שמבין בדיוק מה עובר עלי כי בתוך גלגל החיים הסובב אותי, בין טיפול בילדים, בבעל, בכלב, באמא שלי ועוד שלל פעילויות שונות ומשונות, מסתבר שאיבדתי את עצמי.

     

    לוקח לי בדיוק שנייה למצוא המון סיבות למה לא לנסוע: אני חייבת לעשות....זו צריכה אותי ....הוא מבקש ממני.... ועוד ועוד....בדיוק כמו שעשיתי תמיד.

     

    ההזמנה על מסך המחשב ממשיכה לרצד מולי ופתאום אני עוצרת בחריקת בלמים עצמית:

    רגע...למה לא בעצם? כמה אפשר לרדוף אחרי הזנב של עצמך? לתת מעצמך לכולם? לוותר כי הם יותר חשובים וכולם צריכים - ואני מה?

     

    השיר "הולכים אל הלא נודע" מתחיל להתנגן לי בראש.

     

    קוסטה ריקה נשמעת מצויין, ג'יפים זה אני, אנשים חדשים אני אוהבת......וכמו צילצול עדין של מטבע שנופל על רצפת שיש ממורקת, ההחלטה נופלת וקמה : אני נוסעת לקוסטה ריקה!!!

     

    זה הרגע שלי. המפגש עם חברותי למסע (צילום: איה בן עוזרי) (צילום: איה בן עוזרי)
    זה הרגע שלי. המפגש עם חברותי למסע(צילום: איה בן עוזרי)

    כשאדון פחד מרים את הראש

    בדרך הארוכה ליום המיונים, הפרפרים בבטן לא מפסיקים להתעופף. האדרנלין זורם בוורידים וההתרגשות גוברת עם כל קילומטר שמקרב אותי ליעד.

     

    בכל היום האינטנסיבי הזה, אני לא עוצרת אפילו פעם אחת כדי לחשוב על הדברים לעומק. קבלתי החלטה לבוא נקייה, להיות עצמי, לזרום עם מה שיבוא ו"קה סרה סרה" (מה שיקרה יקרה).

     

    שבוע לפני הטיסה, כשאני מתחילה לארוז, החששות שניסיתי להדחיק מתחילים להרים את הראש:

     

    איך יסתדרו בבית? "לנטוש" את הילדים בלי אמא? הרי מעולם לא עזבתי אותם...ואם יקרה משהו לאמא שלי בזמן שאני שם? ומה אם לא אסתדר עם הצוות שלי או עם שאר הבנות? איך אעבור את הטיסות? איזה פחד זה לנסוע עם נשים שאני לא מכירה...אלוהים! זה לגמרי מחוץ לאזור הנוחות שלי.

    המסע הזה מתאים לי כמו כפפה. רוויטל תירם  (צילום: ליטל שובל) (צילום: ליטל שובל)
    המסע הזה מתאים לי כמו כפפה. רוויטל תירם (צילום: ליטל שובל)

    פתאום לא בא לי. פתאום פחד. אני רוצה להישאר בבית. במקום שנעים ומוכר. מנסה לשכנע את עצמי שיהיה בסדר וזאת תהיה אחלה הרפתקה אבל אדון פחד לא מרפה וגם מביא תגבורת.

     

    אבל בפרץ של התרוממות אני מזכירה לעצמי שהמסע הזה מתאים לי כמו כפפה ליד ושאין מצב שאני לא יוצאת אליו, שמגיע לי לתת מעצמי לעצמי וג'יפים, ג'יפים ג'יפים (טוב...כל אחת ומה שמשכנע אותה). אדון פחד נבעט לפינה ומרכין את הראש...אחת אפס לי.

     

    וזה הרגע שלי

    בלילות האחרונים אני בקושי ישנה. הדרך לשדה התעופה עוברת לאט מדי וכשאני נפגשת עם שאר חברותי למסע, אני נזכרת למה רציתי לצאת: שטיח של נשים מחייכות, תיקים בכל מקום והמולה. כייף. אנחנו מגיעות לקוסטה ריקה אחרי שעות רבות של טיסה, עייפות אבל מסוקרנות ממה שעומד לבוא ואני מרגישה כמו ילדה שמחכה להתחיל לפתוח את המתנה שלה.

    אוויר צלול. מאגמה בעצירה מול יערות הגשם (צילום: איה בן עוזרי) (צילום: איה בן עוזרי)
    אוויר צלול. מאגמה בעצירה מול יערות הגשם(צילום: איה בן עוזרי)
     

    הנופים של יערות הגשם מטריפים את הדעת. בעצירות אני נושמת עמוק ולא מאמינה כמה אוויר נכנס לי לריאות. הראש חושב צלול. לא נעים להגיד, אבל מה שקורה בבית לא מעניין אותי. אני כל כולי במסע. בנות הצוות שלי מדהימות, כל הקבוצה מהממת, איך יכולתי לחשוב שלא אסתדר איתן?

    התחושה היא שבחרו אותנו בפינצטה. המפגש עם סיפורי החיים של בנות אחרות בקבוצה מרתק. בכל פעם עוד סיפור מסופר, עוד רובד מתגלה, ועוד עולם פנימי ומרגש נחשף.

    זה לא מסע של העצמה - זה מסע של עוצמה!

     

    חוף הים של קוסטה ריקה נראה כאילו נלקח מתוך תמונות של נשיונל גאוגרפיק. עצי קוקוס, חול נקי, מדהים, זריחה מטורפת וים, ים, ים. מפתיעה אותי העובדה שמעולם לא יצא לי להיות על חוף בלי לרוץ אחרי ילד עם דלי וכף ביד אחת וארטיק חצי נמס ביד השנייה, כשזפת מכסה לי את כפות הרגלים ואני מתחמקת במיומנות של אתלט מכדורי מטקות. האבסורד הוא שהייתי צריכה לטוס כל כך הרבה שעות כדי לגלות את העובדה המפתיעה הזו על עצמי...

     

    כשאנחנו עולות מאזור החופים לכוון ההרים, אנחנו עושות עצירה לקפה ומשהו מתוק. הנוף סביבנו מוכיח לי כמה אני קטנה לעומת כל מה שמסביב. יערות הגשם נשפכים מההרים אל גבעות ירוקות עד לים ושם, כשהכל שקט ורגוע קול עדין, מרגש ומפעים נשמע בשירה צלולה שכמו עוטפת את הנפש והנשמה: "תן את השמים והשמש החמה, תן לראות אותם מן הנשמה..." ככה שרה ליטל חברתי לצוות ואף עין סביבי לא נשארת יבשה. אם חיפשתי רגע מכונן במסע הזה, אז זה הרגע שלי. התאמה מושלמת בין החוץ לפנים. וזה לא בכי של עצב חלילה, זה בכי של התרגשות והודיה על המקום והזמן. זה בכי שפותח שערי שמים, מנקה ומזכך.

     

    הפתעות במקומות הכי לא צפויים

    אז מה היה לנו שם?נוף מדהים, חברות טובות, צוות מושלם, הפתעות בלי סוף – באמת שלא צריך יותר. בסיום המסע ברור לי שהכוח היה אצלי כל הזמן. המסע לימד אותי להמשיך להיות פתוחה לאנשים שסביבי. לזכור לעטוף את עצמי בחברות וחברים טובים. להקשיב במקום לדבר כי לפעמים המילים רק מפריעות. לדעת לעצור, לנשום עמוק ולספוג. לא להתרגז בקלות ולקחת את הדברים בפרופורציה. הבנתי שהפתעות יכולות להגיע מהמקומות הכי לא צפויים. למדתי לעשות הפסקות פיפי בחברותא ושבנסיעה בג'יפ לא חייבים מוזיקה - אפשר גם לדבר. גיליתי שמקלחת חמה היא מותרות, שכל חיבוק הוא מתנה לנותן בדיוק כמו למקבל, שלצרוח עד שנעלם לך הקול כשאת עושה אומגת צמרות זה אושר והכי חשוב...שחלומות מתגשמים. ותודה לבעלי.

     

    רוצות להצטרף למאגמה צ'אלנג' – עכשיו ההרשמה

    פורסם לראשונה 30/03/2015 10:44

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שני גורן
    אני נוסעת לקוסטה ריקה!!!
    צילום: שני גורן
    צילום: איה בן עזרי
    נוף, אדרנלין וחברות טובות. מסע מאגמה צ'אלנג'
    צילום: איה בן עזרי
    מומלצים