שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    מדריך לשמאלן המיואש

    לעזוב? להישאר בבועה? או אולי לעשות שינוי אמיתי? על הדילמות של מי שהשתכנע מחבריו בפייסבוק שאין אחד שיצביע ליכוד

    אחיי הבוגדים, אחיותיי הסמולניות, אוהבי השלום הסטרילי, סיסמאות יפות בכיכר ואחר כך ניוקי ויין טוב, רכב חברה, ירקות אורגניים, מלונות בוטיק, לחם זיתים, דרכון זר, דוקטורט בארצות הברית, לימודי קולנוע בלונדון, אולטרה מרתון, איש ברזל, סדנאות שתיקה, סדנאות צחוק, רילוקיישן, גלגלצ.

     

    חטפנו כאפה ששנייה רק לכאפה המקורית של 1977, מלווה ביריקת שמחה לאיד ישר לפרצוף. הטריק הקבוע והישן שוב נשלף - פחד מהערבים, ושנאה לשמאל. שני משפטים שמוחקים אפס עשייה בשש שנות שלטון. מאידך, רק סטירה טובה יכולה להביא לקבלת החלטות קשות ולהבנת המציאות כפי שהיא - שם בחוץ, אבל בעיקר אצלנו, בפנים.

     

    עוד בערוץ הדעות של ynet

    המציאות הווירטואלית של אובמה / שאול רוזנפלד

    חמש עצות לשר החינוך הבא / אריאל היימן

     

    א. לעזוב?

    אריק איינשטיין כבר איננו, הרי ירושלים התכערו בקברים, גדרות ובטון, וד"ר ולדימיר נתניהו ומיסטר בנימין ארדואן יצא סופית מהבקבוק כדי לסמן לנו שמעתה הגזענות, ההסתה והוולגריות יחגגו כאן ברוב כיף והדר. כמאמר בנט, לא מתנצלים!

     

    ואנחנו?

    אם לא הבנתם, התקשורת, האקדמיה ובית המשפט העליון הם היעד העיקרי של נתניהו בקדנציה הזו, וזה ייעשה בעוצמה ובארסיות גדולות לאין שיעור מכפי שהיה עד כה. ומבחוץ, חרם כלכלי-מדיני-תרבותי הוא עניין קרוב, קרוב מאוד אפילו. אז אם אתם בני עשרים ומשהו, נטולי ילדים ומשכנתה, אולי באמת אין מה לומר לכם חוץ מ"עופו מכאן", לפחות לעשור הקרוב.

    בני הזוג נתניהו בהשבעת הכנסת ה-20 (צילום: גיל יוחנן) (צילום: גיל יוחנן)
    בני הזוג נתניהו בהשבעת הכנסת ה-20(צילום: גיל יוחנן)
      

    ב. לקטר ולהישאר בבועה?

    למרות הכול, בואו נודה שתכל'ס, הבועה עדיין בועתית מתמיד. בתי קפה, מסעדות, בתל אביב כל שבוע פסטיבל, ושלמה ארצי סגור בזאפה עד חורף 2020. ואולם, כשהקיפאון הכלכלי יבוא וכהטילים ישובו ליפול - את מי לדעתכם יאשים ראש ממשלת הימין הלאומי והלא-מתקפל? לכשתנוקב הבועה, ה'סמול' וסמליו יהיו על הכוונת, וכידוע - השמאל מדבר, הימין מכה. אופציה ב' היא זו שרובנו, אם להיות כנים, נבחר בה - אך היא מסוכנת.

      

    ג. להילחם?

    הבה נענה, בכנות, על שתי שאלות:

    מה אנחנו רוצים?

    את הנישה התרבותית שלנו ללא הפרעות, שילוב מנצח של מנהטן, קליפורניה, וארץ ישראל הישנה והטובה עם קצת לימונית ונענע. וכל השאר? שרק יעזבו אותנו בשקט. שמישהו "יסדר" כבר את העסק הזה עם הכיבוש, ושהפריפריה, היישובים הערביים והחרדים יישארו במקומם, הרחק מהעין. השמאל - מלבד כמה צדיקים שבאמת יצאו לשטח לעשות שינוי - הוא קר ומנוכר כלפי רוב האזרחים הישראלים שמבחינתו הם אכן, כפי שדרעי הציניקן והעבריין אמר, "שקופים".

    הקונספציות קרסו. איך נפל השמאל?  (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    הקונספציות קרסו. איך נפל השמאל? (צילום: עידו ארז)
     

    על מה ולמה אנו מאוכזבים?

    מבט על החלוקה האלקטורלית בעשורים האחרונים מראה מגמה קבועה - ימין וחרדים סביב ה-65 מנדטים, שמאל וערבים - 55. מהן הטקטיקות שנוסו עד כה על מנת להפוך את המספרים הללו? לדבר בימנית (רבין, ברק). מאפשרת אמנם להיבחר פעם בדור אך גם קורסת די מהר מול המציאות המזרח-תיכונית כשמנסים להגיע להסכם כולל. גם שתי האופציות האחרות, שכשלו בעקביות, מניחות ש"הימין" הוא עדר הומוגני שתמיד יצביע אותו דבר ושצריך להסית אותו נגד מנהיגיו (לא עובד, בדיוק ההיפך) - או להרדים אותו ולקוות שיילך לקניון במקום ללכת להצביע (בפועל עושים את שניהם).

     

    אבל רגע, אנחנו לא כאלה? לא הלכנו כעיוורים אחרי קונספט אוסלו, גם מול מציאות מדממת שזועקת שמדובר בהבל? ועם יד על הלב, אם בראש הליכוד היה עומד מנהיג ראוי ביותר בעיניכם, האם הייתם שוקלים להצביע מח"ל? בניגוד אלינו, נראה שלרבים מה"עדר" בצד השני דווקא יש מספיק גמישות ונכונות לחצות את הקווים, או לפחות לשנות כיוון, כפי שמראות דוגמאות כגון לפיד וכחלון.

     

    אופציה ג' דורשת שינוי בחשיבה, ובעיקר בעשייה. ברמה המדינית, אם אין כרגע פתרון סביר מול הפלסטינים - ורוב אנשי השמאל המתון חשים כך כיום - עלינו להודות בכך ולא לדבר על "אופק מדיני". להצעות פרקטיות יותר, כמו להפסיק את שחיתות העברת המיליונים לחטיבה להתיישבות, ריסונם של עוקרי מטעי הזיתים, מנקבי גלגליהם של רכבי הקצינים, ומפגעי "תג מחיר", ופיתוח הקשרים הכלכליים עם הגדה - רבים בימין המתון יהיו מוכנים להקשיב.

    להשקיע בחברה במקום בסרטונים. מתוך קמפיין V15 ()
    להשקיע בחברה במקום בסרטונים. מתוך קמפיין V15
     

    להשקיע בחברה במקום בשלטים

    ומבחינה חברתית, אם באשקלון ובדימונה הלכו עם ביבי למרות מטחי הגראדים והמפעלים הנסגרים, זה אומר שאת המליונים ש-V15 (לא יכולתם למצוא שם פחות מנוכר?) שפכה על שלטים סתמיים כדאי להפנות למשהו שיש לו נוכחות ממשית בחיי האנשים. למשל, יצירת רשת מועדונים בפריפריה שתספק הכשרות מעשיות למבוגרים ופעילויות לילדים. היוזמה של איציק שמולי בלוד היא דוגמה טובה אך לא מספיקה.

     

    מיליון איש ואישה הגיעו לכאן מברית המועצות לשעבר, ורבים מהם מזדהים עם העמדה הליברלית בענייני דת ומדינה. מדוע גם אחרי יותר מעשרים שנה כאן הם אינם טומנים בקלפי פתקי אמת או מרצ? וכנ"ל לגבי הציבור הערבי. אם השמאל אכן מאמין בערכיו, עלינו לדרוש בגלוי ובאומץ חברה אזרחית שוויונית ולבטל את המוסכמה שמדירה מראש ערבים, מעצם היותם ערבים, מתפקידי מפתח בממשלה ובחברה בכלל. המירו את המילה ערבים ביהודים בדאחקות שרצות ב"גב האומה", ותבינו שהבעיה היא קודם כל בנו, בגזענות המוסווית, לפני זו הגלויה של הימין.

     

    כדי ליצור מאסה קריטית שתעמוד בבחירות הבאות מול תעלולי ביבי (כן, אותו אחד מהמרפסת בכיכר ציון, התהלוכה עם ארון המתים ותמונות רבין עם צלבי קרס, "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודי"), השמאל חייב להציג את עמדותיו האמיתיות, לא למכור לאחרים ולעצמו אשליות, ובעיקר להיות נוכח בשטח עצמו. זו הבחירה האמיתית שלפנינו. אחרת נמשיך לשכנע אחד את השני בפוסטים בפייסבוק בעולם דמיוני של תקוות שווא ("בחיי, לא מכיר אפילו אחד שמצביע ליכוד!") - ובבוקר שאחרי שוב נקום עם ביבי, במקרה הטוב.

     

    ד"ר ירדן קדר, חוקר ומרצה בתחום התפתחות השפה והחשיבה בגיל הרך במכללת בית ברל

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים