בנתניה צריכים להתגעגע לאשר אלון / טור

אני עוד זוכר את הלילה ההוא בקיץ 2006, בביתו במושב גן חיים של אשר אלון, בעלי מכבי נתניה בזמנו. מבחוץ נשמעו קולות של מפגינים רבים, נפצים התפוצצו כרעש רקע, והאווירה בבית הייתה רחוקה מנינוחה.

בסופו של דבר אלון, אוהד המועדון מילדותו, נאלץ לוותר על בעלותו. נכון שהוא קיבל פיצוי ראוי מדניאל יאמר, הרוכש החדש, אבל קשה היה לטעות באכזבתו. משהו בסגנון: למה זה מגיע לי אחרי שהשקעתי בקבוצה?

אשר אלון(צילום: ראובן שוורץ)

הימים נקפו, יאמר (שהונו גדול בהרבה מהקופה הפרטית של אלון) עזב מרצון. גם הוא חווה טענות מקהל האוהדים בגלל כישלון יחסי באחת העונות. מי מבין אותם אוהדים זכר לו שפיזר 70 מיליון שקל?

הסיבה לתזמון כתיבת שורות אלה היא המפגש במחזור הליגה הקרוב בין מכבי נתניה - שכבר אינה של אלון - להפועל רעננה אותה רכש מאוחר יותר. איך שהגלגל מתהפך: נתניה, שהעזיבה את הבעלים תוך קריאות קצובות של "אשר אלון הביתה" ביציעים, מסובכת עד צוואר בבעיות כלכליות ובשביתות. רעננה, הבייבי הבא שלו, מתנהלת בסדר מופתי ושפוי, והיא אחת ההפתעות היותר נעימות של העונה. גם האוהדים שגירשו את אלון, אפילו אם לא יביעו חרטה, יהיו חייבים להודות שהלוואי ומצבה של נתניה היה דומה לזה של הפועל רעננה.

שחקני מכבי נתניה במהלך השביתה(צילום: אורן אהרוני)

השאלה היא עד כמה צריך להיות מושפע מדעת האוהדים. לא הם אחראים על התשלומים הגבוהים, יחסית, לשחקנים ולהוצאות השוטפות. רוכשי כרטיסי הכניסה תמיד ייראו ממושביהם באצטדיון בבעלי הקבוצה, כמו במאמן, את האחראי לטעויות שנעשו במקרים של כישלון. הם ירצו קבוצה ברמה של באיירן מינכן בתקציב של הפועל רעננה. יבקשו את האידיאל מבלי שתהיה להם כל אחריות אישית.

לא סוד שחלק מהמפגינים נגד הבעלים, וישראל אינה שונה בכך מהעולם הגדול ואפילו ממדינות שבהן הכדורגל עולה על שלנו לאין שיעור, הם אנשים משועממים המבקשים להצטרף להצגה. אם אין להם את הכסף, לפחות להצטרף כבעלי זכויות אופוזיציוניות. גם הכנסת אוהדים כחלק מבעלי זכויות הניהול, בהפועל ת"א לדוגמה, לא מהווה מקדם ליציבות כלכלית. אם וכאשר אמיר כבירי יצליח במסגרת אפשרויותיו, זו האופציה הנכונה לתקופה בטוחה. עם כל הכבוד לניהול האוהדים בהפועל קטמון ומכבי יפו, הם מייצגים קבוצות של תקציבים נמוכים.

הפועל קטמון(צילום: אורן אהרוני)

הרווח של בעלי המועדונים מהכדורגל הוא צמצום ההפסדים הכספיים שלהם. קשה מאוד להרוויח בכדורגל הישראלי, ורק בודדים, אולי אלי טביב, סבורים שבסופו של דבר אפשר לצאת מורווחים מהענף הפופולרי מכולם. כל שאר התורמים עושים זאת כל אחד מסיבותיו שלו: אחד מתוך אהבת הקבוצה, שני מתוך תרומה לקהילה, שלישי להנאה האישית שלו, רביעי ליצירת פרסום אישי שיסייע לו בעסקים הפרטיים.

המכנה המשותף לכמעט כולם, הוא כמשפט המפורסם של ברק אובמה: yes, we can. כמובן, הכל בתנאי שלא יפזרו כסף על תקציבים מטורפים שיפגעו בהם גם במישור האישי, כמו שקרה לאלי שגב, בעלי מכבי נתניה, בדיוק בתקופה בה עסקיו בירידה.

יעקב שחר(צילום: אורן אהרוני)

רק בודדים מהבעלים יציבים כלכלית מעל כל זעזוע בשוק העסקים הבינלאומי. יעקב שחר הוא מתנה למכבי חיפה (איזה מזל למועדון שאדם מנס-ציונה התאהב בקבוצה מהצפון ורכש אותה). אלונה ברקת ואיזי שרצקי תורמים לקהילה כי יש להם, אבל לא פראיירים כדי לשפוך כסף מיותר במו"מים עם נציגי השחקנים. מיץ' גולדהאר הוא שי גדול שהתקבל מקנדה. במכבי ת"א צריכים להתפלל שהרומן הזה יתוחזק לאורך תקופה ארוכה.

המשקיעים הגדולים יצליחו בהשקעתם כל זמן שיתחמו גבולות להשפעת האוהדים. אשר אלון? מי שראה בתקופת הילדות שלו את הפועל רעננה מחלון בית דודתו, מרים שמה, לקח את קבוצת העיר והשקיע בה כ-4 מיליון שקלים. רבע מההשקעה במכבי נתניה. גם אם טעה במהלך זה או אחר (מי שלא עושה, לא טועה, מקובל לומר), בתקופתו רעננה עלתה לראשונה בתולדותיה לליגת העל, ועכשיו היא כוח שגם נציגיו של גולדהאר העשיר מקנדה נדרשים להתאמץ מולו.

איזי שרצקי(צילום: אפי שריר )

לפני פחות מעשור, אשר אלון הועזב ממכבי נתניה. היום, הניהול שלו הוא דוגמה לניהול כלכלי וספורטיבי. ושוב, אוהדי מכבי נתניה, האם אתם מרגישים שהחמרתם כלפיו?