שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ז'ולייט גרקו: "האנטישמיות בצרפת מתחזקת"
    הזמרת ז'ולייט גרקו, "לה גרקו" בשבילכם, כבר בת 88. מאחוריה מיתולוגיית בוהמה פריזאית ("משהו שהיום בלתי אפשרי"), טקסטים מפוספסים שכתב לה ז'אן פול סארטר ("הייתי צעירה, לא הבנתי מה אני אומרת") ומעריצים רבי שם כאלבר קאמי וז'אן קוקטו. לפניה, כנראה בפעם האחרונה בהחלט, הופעה בישראל: "אני באה כי חייבים להגיע לכל מקום על מנת לייצר דיאלוג"

    היא אמרה לא לז'אן פול סארטר וכן לז'אק ברל. היא היתה בת זוגו של מיילס דייוויס ושמה נקשר בשמותיהם של ענקים כמו בוריס ויאן, ז'אן קוקטו, אלבר קאמי, לאו פרה, ברסנס וז'אן פייר מלוויל. הם העריצו אותה, סגדו לה, קשרו לה כתרים, כתבו לה ועליה. זו היתה התקופה הבלתי נשכחת של פריז שאחרי מלחמת העולם השנייה וז'ולייט גרקו - יפהפייה להכאיב עם עיניים מהפנטות ותועפות של כריזמה, היתה במרכז העניינים.

    גרקו. חוזרת לישראל (צילום: JMLubrano ) (צילום: JMLubrano )
    גרקו. חוזרת לישראל(צילום: JMLubrano )
     

    מבתי הקפה של סן ז'רמן דה פרה, נשבה רוח חדשה שהביאה איתה רנסנס תרבותי. זו היתה הבוהמה שהפכה את פריז למרכז העולם והכתירה את גרקו: "המוזה של הסוריאליסטים". ממרחק הזמן הכינוי מעלה חיוך על שפתיה. גם הבוהמה, מילה מרדנית שקיפלה בתוכה חיים סוערים שאינם קיימים יותר, היא זיכרון דהוי כמו בשיר ההוא של אזנבור. "הבוהמה זו מילה רומנטית - ורומנטיקה, את יודעת, זה מושג שהתפוגג ונעלם", היא אומרת.

     

    ובכל זאת היא עדיין פה, "לה גרקו" כמו שקוראים לה בצרפת, עדות אחרונה לתקופה שבה נדמה היה שהכל אפשרי. "חיינו בלי כסף והיינו מאושרים. זה משהו שהיום בלתי אפשרי", היא אומרת. "הקריירה שלי נוצרה כתוצאה מסדרה של מפגשים משמעותיים ואלוהים יודע שכל אחד מהם היה נפלא ומעשיר", אמרה בראיון שערכתי איתה בביקורה האחרון בישראל.

     

    השבוע, כשאנחנו חוזרות לאותה השיחה, לקראת מופע חד פעמי שייערך בתחילת מאי בתל אביב, היא אומרת: "זו התקופה שאפשרה למפגשים שכאלה להתקיים. מרלו-פונטי, קאמי, סארטר - כל מי שרצית, הם היו שם במרחק נגיעה, מוכנים לדיאלוג. יכולת לשאול שאלות ולקבל תשובות. זו היתה ללא ספק תקופת פריחה מבחינה תרבותית, הרגשת את הסערה באוויר, את הבעבוע על סף נקודת הרתיחה".

     

    גרקו בצעירותה. "אני שונאת נוסטלגיה. זה דביק" (מקור:  Nationaal Archief) (מקור:  Nationaal Archief)
    גרקו בצעירותה. "אני שונאת נוסטלגיה. זה דביק"(מקור: Nationaal Archief)

    גרקו אינה מתרפקת על העבר. "אני שונאת נוסטלגיה. זה דביק", היא אומרת. ובכל זאת ישנו געגוע לשיח, לחילופי הדעות, לדיאלוג בתוך ומחוץ למיליה שהורכב מפילוסופים, סופרים, משוררים, מוזיקאים ואמנים ששינו והשפיעו את ועל התרבות הצרפתית ובכלל. "את שואלת מה הקסם של סן-ז'רמן דה פרה? זה בדיוק זה. מורי הדרך, 'הגדולים', היו נגישים לכולם. הם אפשרו קרבה".

     

    בין אותם 'גדולים' היה גם הפילוסוף ז'אן פול סארטר. כשאני שואלת האם באמת דחתה שוב ושוב טקסטים שכתב במיוחד עבורה, היא משיבה בחיוב. "הייתי צעירה. לא הבנתי בכלל מה אני אומרת. סארטר הציע לי שיר ארוך באופן בלתי אפשרי, או כך לפחות חשבתי. אמרתי לו: 'אני רק בתחילת הדרך. לא ייתכן שאשיר שיר שאורכו 5 דקות. אף אחד לא יקשיב'. הוא אמר: 'אז בעצם את מציעה שאחתוך את הטקסט?'. עניתי: 'אולי'. זה נאמר בתמימות אבל זו היתה האמת".

     

    על אף העלבון, המשיך להציע לה עוד ועוד שירים שכתב. "לגרקו יש בגרונה מיליון שירים שעדיין לא נכתבו, אך ייכתבו", אמר והוסיף: "היא גורמת ייסורים לכותבים, חרטות. עבדי העט שחורטים על נייר סימנים משעממים בשחור, נוטים לשכוח כי למילים יש יופי חושני. קולה של גרקו מזכיר להם. באור רך וחם היא מבעירה בהם אש. זה בזכותה, ועל מנת שאוכל לראות את מילותיי שלי הופכות לאבנים יקרות, שכתבתי שירים. זה נכון שהיא לא שרה אותם, אך די לי בזכות שניתנה לי ולכולנו, בכך שהיא שרה שירים של אחרים".

    ז'אן פול סארטר. כתב לה שירים, היא סרבה (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    ז'אן פול סארטר. כתב לה שירים, היא סרבה(צילום: gettyimages)
     

    ברשימת הכותבים המפוארת שמעטרת את הרפרטואר שלה, שמור מקום של כבוד לפואטיקן הגדול של הזמר הצרפתי, ליאו פרה. גם במופע הקרוב בישראל היא תבצע משיריו בהם Avec Le Temps. השיר, שאותו תרגמתי לעברית עבור הזמר אביב גפן, מדבר על נזילותם של החיים, על הזמן שעבר ואוזל ומלווה באינספור פחדים.

     

    "מה הדבר החשוב לי ביותר שחלף עם הזמן? היעלמותם של אנשים שאני אוהבת. זה נורא. המוות שלי לא מפחיד אותי, אני מקבלת אותו, אבל עם מותם של חברים אהובים נערצים, קשה לי להתמודד וזה קורה עם הזמן. אני נשארתי והרבה מאוד חברים נעלמו. אבדתי כמעט את כולם".

     

    גרקו וליאו פרה. שמרה לו מקום של כבוד (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    גרקו וליאו פרה. שמרה לו מקום של כבוד(צילום: gettyimages)

    כמו פרה, כך גם גרקו, מופיעה על במה ריקה. זמר, מיקרופון ופרוז'קטור בודד הופכים עולם ומלואו כמו שהוכיחה גם במופע האחרון שלה בישראל. המינימליזם הזה נותן לטקסט וללחן מקום מרכזי. "זה לא שהמְבַצע אינו חשוב, אבל המרכז הוא ללא ספק הטקסט, המילים הכתובות, מה שאנחנו אומרים באמצעותן.

     

    אני לוקחת מאוד ברצינות את המילים שאני שרה. לא יכולה לשים בפה כאלה שלא מוצאות חן בעיני. האדונים שלי הם כותבי המילים והמוזיקאים והתפקיד שלי, לשרת אותם. שיר הוא יצירת אמנות קשה ביותר. זה למעשה כמו לכתוב מחזה או רומן של שלוש דקות. זה עניין רציני ביותר כיוון שהשיר מגיע לאוזניים של כולם, מטייל ברחובות, חוצה ימים. יש שירים שמלווים אותך לאורך כל החיים".

     

    חייה של גרקו ידעו לא מעט תהפוכות. בין פרקי הביוגרפיה שלה השאירה מלחמת העולם השנייה צלקות שמלוות אותה עד היום. ב-1943 נעצרה אמה, שהיתה פעילה בשורות הרזיסטנס, על ידי הגסטפו. האם, ביחד עם אחותה שרלוט, נשלחו למחנה הריכוז וההשמדה, ראוונסבריק. "הן היו שנתיים במחנה. לי הרשו להישאר בצרפת כיוון שהייתי רק בת 16 ועד היום אני מרגישה אשמה. עד היום לא נתפס בעיניי למה אני נשארתי בחיים בשעה שילדים אחרים, בדיוק באותו הגיל, נשלחו למות במחנות רק בגלל שהיו יהודים. שנאה ופחד הם תערובת מסוכנת".

    לה פן. "אישה מסוכנת. מאד מסוכנת" (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    לה פן. "אישה מסוכנת. מאד מסוכנת"(צילום: רויטרס)
     

    האנטישמיות הגואה באירופה והתחזקותם של דמויות כמו מארין לה פן, נשיאת מפלגת החזית הלאומית שנתפסת על ידי רבים כמפלגה ימנית קיצונית, מעוררים בגרקו דאגה רבה. היא יודעת ששנאה ופחד היו ועודם חומר בעירה פעיל גם בצרפת. גרקו, שמעולם לא דגלה בתקינות פוליטית, אינה מפחדת להביע עמדות נחרצות גם בעניין זה. "מדאם לה פן מסוכנת. מאוד מסוכנת", היא אומרת: "עצם כך שהיא חלק משורות השלטון מאוד מטריד וכך גם גל האנטישמיות בצרפת שהולך ומתחזק".

     

    אנחנו נכנסים לטריטוריה נפיצה ובכל זאת את, כאדם מאוד מעורב פוליטית, לא רואה קושי בהגעה לישראל? אחרי הכל יש הרבה שבוחרים שלא להגיע כאקט מחאה נגד הכיבוש הישראלי בשטחים.

     

    "אני לא מפחדת מטריטוריות נפיצות. אני רגילה להלך באזורי סכנה. בואי נאמר שאני יכולה להבין מדוע אנשים בוחרים לא לבוא לישראל. אני חושבת אחרת. אני באה כיוון שאני מאמינה שחייבים להגיע לכל מקום על מנת לייצר דיאלוג. צריך להכיר את השטח ולהחליף דעות, לנהל שיח. כל חיי נלחמתי נגד חוסר צדק ומלחמות מיותרות וזו בדיוק הסיבה שהופעתי בספרד תחת שלטונו של פרנקו ובצ'ילה תחת פינושה".

     

    את יודעת שיש שיראו בזה שיתוף פעולה עם המשטרים הללו או הסכמה שבשתיקה.

     

    "לחלוטין לא. כשהופעתי בצ'ילה נעצרתי על ידי המשטרה כיוון שאמרתי בדיוק מה שאני חושבת על מה שקורה שם ובתמורה החרימו לי את הפספורט. הגעתי לצ'ילה בשביל אותם האנשים שמחזיקים בדעות שלי. היו הרבה שניגשו אליי ואמרו שהם מרגישים שהעולם נטש אותם, שבגלל הפוליטיקה הם חשים מבודדים. חשוב לחזק את הכוחות השפויים".

    גרקו על ז'אק ברל: "שר את 'Ne Me Quitte Pas' כמו ילד קטן ומתבכיין" (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    גרקו על ז'אק ברל: "שר את 'Ne Me Quitte Pas' כמו ילד קטן ומתבכיין"(צילום: gettyimages)
     

    במופע הקרוב בישראל היא מתכננת לשיר לא מעט שירים של ז'אק ברל, חבר קרוב ונערץ. אופן הביצוע של גרקו לשיריו - המוכרים והפחות מוכרים - שונה לחלוטין מהמקור. "זה עניין של פרשנות ותפישת עולם", היא אומרת: "אני, למשל, בכלל לא רציתי לשיר את 'Ne Me Quitte Pas' כי האופן שבו ברל שר אותו עצבן אותי. הוא שר כמו ילד קטן ומתבכיין שמרחם על עצמו. אני מבינה את השיר אחרת ומבצעת אותו שונה לגמרי. 'גאה ומאיימת', כמו שאומרים. לחלוטין לא מוכה. אני לא נכנעת, לא בוכה, אני מוחה ומתמרדת".

     

    מה הקסם של ברל? מה יש בשיריו שסחף ועדיין סוחף המונים?

     

    "ברל שר לאנשים על עצמם, על חייהם. הוא נתן תחושה של קרבה כיוון שנגע ביומיום, הוא כתב את החיים על הרגעים הפרוזאיים שבהם ועל הקשיים. שירי האהבה שלו מופלאים"

    ג'ולייט גרקו. על הבמה בגיל 88 (צילום: איי פי) (צילום: איי פי)
    ג'ולייט גרקו. על הבמה בגיל 88(צילום: איי פי)

    ברל היה גם מי שהכיר בין גרקו לבין בעלה, ז'ראר ז'ואנס, פסנתרן ומלחין שכתב את "Ne Me Quitte Pas" ועוד עשרות משיריו הגדולים. אותו מפגש אקראי בין השניים הוביל לשותפות שנמשכת כבר חמישה עשורים. "אנחנו חולקים את החיים בכל המובנים", היא אומרת: "אחרי הכל המוזיקה היא חלק מהותי ומרכזי בשביל שנינו. היא החיים".

     

    מישראל את ממשיכה במסע ההופעות שלך באירופה. עושה רושם שאת לא נחה לרגע.

     

    "בינתיים. אני אפסיק בקרוב. למעשה זהו מסע ההופעות האחרון שלי. אני בת 88 וזו לדעתי סיבה מספקת להפסיק, לא?"

     

    כשחושבים על זה - את בת 88, אזנבור בן 91, שניכם עדיין מקליטים ומופיעים. זה פנומנלי.

     

    "מצחיק, בדיוק פגשתי אותו הבוקר. שנינו בעיצומו של מסע הופעות. אני חושבת שאנחנו שייכים לדור עמיד. נדמה לי שאתם, הצעירים, הרבה יותר שבירים מאתנו"

     

    במבט לאחור את יכולה לומר שהחיים היו טובים אליך?

     

    "טובים? אני לא יודעת. היו רגעים קשים, כואבים, אכזריים, אבל היו גם רגעי קסם. חייתי הרבה חיים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים