המניות האבודות של אוצר התיישבות היהודים

באירוע נדיר שהתרחש ערב ימי הזיכרון לשואה והעצמאות, נקראו תושבי ישראל במודעת ענק לפשפש במגירותיהם או בארגזי עליית הגג אחרי מניות נדירות שאולי קבלו בירושה ושכחו מהן. "אולי ירשת מניה ולא ידעת?" - הם נשאלו מעל תמונת המניה המצוירת, יצירת אמנות כשלעצמה, מהסוג של פעם שבו נייר ערך היה שווה פי כמה משטרי הכסף הבנקאיים. הקריאה יצאה מהחברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה. החיפוש היה אחר יורשים של בעלי מניות "אוצר התיישבות היהודים" שהנפיק הבנק הציבורי היהודי הראשון לפני כ-120 שנה.

לטורים נוספים במדור כשבגרוש היה חור

• השטרות הישראליים הגנוזים של עזה והגדה
• כשבגרוש היה חור: 50 שנה למוביל הארצי
• הפאונד הפלשתינאי: בחזרה ללירה הראשונה
  

הקמת הבנק והנפקת המניות היו יוזמה של בנימין זאב הרצל, כשנה אחרי שחנך את הקונגרס הציוני הראשון בבזל. המודעה גילתה כי ברשימת הנכסים של הנספים שבעליהם אותרו בישראל, יש "כ-55 אלף שמות של יהודים ציוניים מאירופה, אשר יכלו לרכוש את המניות בשל מחירן הנמוך, ובכך יצרו מנוף כלכלי פיננסי לתמיכה במפעל הציוני בארץ ישראל. הם לא זכו לראות את חלומו של הרצל מתגשם, אך יורשיהם יזכו לסגור עבורם את המעגל ולקבל את שווי המניה העכשווי". לשון הפרסום.

האוצר של הרצל עדיין חי

"אוצר התיישבות היהודים" של הרצל עדיין חי. הוא מדשדש בשולי שוק ההון המקומי, בניגוד לבנקים ומוסדות פיננסיים שקמו ונפלו לפני הקמת המדינה וששטרי מניותיהם נהפכו למוצג מוזיאוני. ה"אוצר" של הרצל אפילו רשום למסחר בבורסה לניירות ערך בתל-אביב וערכו נהנה מעליה מתמדת. שווי השוק של נכסיו נע היום סביב 800 מיליון שקל וקומץ מניותיו נסחר לאחרונה תמורת כ-8,000 שקל ליחידה.

(באדיבות החברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה )

בפועל הם גייסו רק 250 אלף ליש"ט מרבע מיליון יהודים, שכל אחד רכש מניה בערך נקוב של 1 ליש"ט. הכסף הספיק לכונן את "החברה האנגלו-פלסטינית", שנרשמה בלונדון ופתחה ביפו ב-1903 את הסניף הראשון של "בנק אנגלו פלסטינה" (אפ"ק) - הוא בנק לאומי לישראל אחרי הקמת המדינה. גרעין השליטה ניתן למועצה בת 100 נציגי ההסתדרות הציונית בעלת מניות היסוד של חברת "אוצר התיישבות היהודים". הרצל הכתיב את המבנה הזה בהנחה, שלא ניתן יהיה לקיים אסיפות כלליות של כל רוכשי המניות הרגילות הפזורים על פני הגלובוס.

הלאמת הבנק

אפ"ק זכה בתואר הבנק הלאומי אחרי שנות המנדט הבריטי, שבהן התפתח להיות "הבנק של היישוב" – הדינמו הפיננסי הראשי של פיתוח הארץ, התעשייתי, החקלאי והעירוני. ולאן הלך "אוצר התיישבות היהודים" של הרצל? הוא נעלם רק מעל פני השטח ולמראית עין, בדיוק כמו שהתעמעמה הזיקה של בנק אפ"ק להסתדרות הציונית והסוכנות היהודית שקמה מתוכה - שחלקו גם הם את השליטה. למי היה אכפת מהבעלות? עצם מעמדו של הבנק העיד על חלקו בהתגשמות חלומו של הרצל, להמיר את סגנון פיתוח הארץ מנדבות לעסקים. 

(באדיבות החברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה )

הלאמת הבנק הפקיעה מידי מועצת נציגי ההסתדרות הציונית השולטת ב"אוצר" גם את שליטתה במניות הבנק. עד מפולת הויסות, שלט ה"אוצר" ב-75% מזכויות ההצבעה בלאומי ורק ב-2% מהונו. אחרי המשבר והפעלת לחצים, הותר להם להחזיק פחות מ-5% של מניות הבנק. ערכן עולה היום יותר מ-1 מיליארד שקל, שהצטברו לאורך השנים מרווחי הדיווידנדים הקבועים על אחזקותיו. גם זו רווחיות לא רעה לחברה, שספק אם היא מגשימה את ייעודה.

קריאות לפירוק החברה

מועצת הדירקטורים, רובם ככולם מומלצי ההסתדרות הציונית – פקידי ממשלה בכירים, עסקני מפלגות, חברי כנסת ושרים לשעבר. החל מסוף שנות ה-90, ההסתדרות ומועצת ה"אוצר" מעורבים בסכסוכים משפטיים סביב שמירת הזכויות של כל צד בתוכניות ההפרטה הממשלתית של המערכת הבנקאית. היא איננה פוסחת על זירת בנק לאומי ולא חסרות בה השמצות כגון "חברי המועצה נאחזים בקרנותיה להפקת תועלת אישית ושכר משמעותי מדי שנה, ומעדיפים את עניינם האישי על פני ענייני החברה לקידום המטרות לשמן התאגדה".

ראובן גרסטל, מנכ"ל אוצר התיישבות היהודים, ער לקריאות החוזרות לפרק את החברה המיותרת כיום. לא מכבר הוא הצהיר בראיון, ש"פעילות החברה גדלה בהתאם למטרותיה המקוריות, אחרי תקופת קיפאון ממושכת. אנחנו רוצים לעסוק בהשקעות ציוניות ריאליות לטובת המשך הפיתוח של המדינה. התחייבנו להשקיע 50 מיליון שקל בגופי תשתיות ובאנרגיות ירוקות, וכבר השקענו בפרויקטים סולאריים בקיבוצים. אם יפרקו את החברה כל הכסף ילך לבעלי המניות. הוא לא יראה אפילו עני אחד". 

הדירקטור, פרופ' שמעון שטרית, משלים: "הממלכתיות צריכה את הארגונים הציוניים. גוף אידיאולוגי לא מתפרק מנכסיו".