שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock
    לפעמים דווקא העובדים הם הרעים
    מקורן של רוב הרעות החולות של המשק הן בהסתדרות, שיעור העובדים שמרמים את מעסיקיהם הרבה יותר גדול ממה שאתם משערים, ובניגוד לתדמית שדבקה בהם - יש הרבה מעסיקים טובים, קשובים והגונים. לרגל ה-1 במאי - אורית-קלייר ארזי מנתצת כמה מיתוסים על שוק העבודה

    בכל פעם שמתקרב ה"אחד במאי", חגם של "הפועלים", חשוב לזכור ששוק העבודה בארץ הוא מורכב ממה שנדמה במבט ראשון. בחינה מעמיקה מעט יותר, בצירוף גיוס הזיכרון הציבורי, מעלה שיחסי ציבור, אינטרסים וספינים ארוכי-שנים, טשטשו את העובדות עד כדי עיוות האמת.

     

    לטורים נוספים של אורית-קלייר ארזי :

     

    בשיח מאוזן ומציאותי על שוק העבודה, צריך להגדיר מחדש את ה"טובים" וה"רעים". יתרה מכך, לעתים התמונה מורכבת ואין "טובים" או "רעים" באופן חד-משמעי. לפעמים יש כאלה, אך בהיפוך מוחלט מכפי שהתרגלנו לראותם.

     

    האם אתם מוכנים לנתץ את הדעות הקדומות שלכם על שלושת השחקנים המרכזיים: המעסיקים, העובדים וההסתדרות? (על הממשלה, שגם היא צד מרכזי בסיפור, לא נשאל. נראה שכולנו כבר למודי ניסיון מספיק כדי להבין את האימפוטנציה הציבורית המובנית בה לדורותיה, ימין ושמאל כאחד). האם אתם מוכנים לבחון מחדש, ללא כחל ושרק, מי ה"טובים" ומי ה"רעים"? אם כן, אתם צפויים לשלוש הפתעות:

     

    1. ההסתדרות היא מה"רעים"

    העדנה שיש להסתדרות מאז המחאה החברתית, אינה אלא מסך עשן לאמת המקוממת: רוב הרעות החולות של המשק מקורם בה עצמה. מובן שאין בעובדה זו כדי להמעיט מחוסר התפקוד של הרגולטורים והממשלות לדורותיהן, שעשו וימשיכו לעשות הכל כדי לא להתעמת עם מוקדי הכח הללו, אלה משום תאוות בצע בדמות תפקיד עתידי עתיר מזומנים באותם גופים ואלה מתוך תאוות הכיסא בממשלה ובכנסת.

     

    מה התמורה? שקט תעשייתי, שלא יקלקל לאלה כאלה את הקדנציה - אינטרס משותף לכל שלושת הקבוצות האמורות: הסתדרות, רגולטורים וממשלה. ואכן, מרבית המאבקים ביניהם הם פיקציה שמצטלמת טוב ומפיסה את זעם הציבור לפרק זמן נתון. מקסימום מגרדים קצת את ה"למעלה, או ה"צדדים" אך לעולם לא מגיעים לליבת העיוותים.

     

    בית ההסתדרות הכללית בתל אביב (google maps) (google maps)
    בית ההסתדרות הכללית בתל אביב(google maps)

    מהי אותה ליבה שבה הס מלגעת? הסכמי העבודה הקיבוציים ומפליגי התנאים לקבוצות, ש-דה פאקטו השתלטו על השירותים החיוניים של המשק: באוויר, ביבשה ובים, בשירות הציבורי המצומצם (משרדי הממשלה, כולל משרד הביטחון וצה"ל, והחברות הממשלתיות) והמורחב (בנקים, חברות ביטוח, קופות חולים), ועושים בהם כרצונם. אוליגרכים במסווה של מעמד הביניים. חשוב לזכור את הנגזרות של אותם הסכמים אומללים:

     

    • קביעות בעבודה, בכלל, וללא כל קשר לאיכות התפקוד והתרומה המקצועית הנדרשת בשוק תחרותי, בפרט.

     

    • חוסר גמישות ניהולית אלמנטרית בקליטה, ניוד ופיטורין עובדים גרועים.

     

    • פריון עבודה נמוך באופן מביך ביחס ל-OECD שאנו כה מתגאים להשתייך לו.

     

    • ניהול השירות הציבורי המצומצם והמורחב, דה פאקטו, על-ידי הוועדים, במקום על-ידי ההנהלה; חברת החשמל, הנמלים, התעשייה האווירית, רשות שדות התעופה, רכבת ישראל, מפעל הפיס והרשימה ממשיכה.

     

    • הדובדבן שבקצפת ההסתדרותית, שהוא גם הבכייה לדורות לשאר המשק והקש האחרון על גבו של מעמד הביניים האמיתי הקורס: הפנסיה התקציבית. אתם יודעים מה משמעותה. זה כל-כך הזוי ומקומם שנעדיף לא להכביר עוד מילים בהקשרה כעת.

     

    נזכור ולא נשכח: מעמד עובדי הקבלן, שנוצר חד-משמעית על-ידי ההסתדרות, על-מנת להפלות לטובה את "דור א'", ובכך לבצר ולהנציח את גזילת הקופה הציבורית על-ידי קומץ של חזקים בכל אחד מהוועדים שהפכו לביריוניים יותר ויותר למול רפיסות הממשלה. כיום, עובדי הקבלן מנוצלים אלה, משמשים להסתדרות מקפצה צינית ל"מאבק חברתי" למול ציבור קצר-זיכרון.

     

    אם לא די בכך, עד לפני כשני עשורים בלבד, כלומר רוב שנות המדינה, ההסתדרות היתה גם ארגון העובדים הגדול ביותר וגם המעסיק הגדול ביותר במשק. זהו מצב ענייני-מוסרי-משפטי הזוי וחסר תקדים, ללא אח ורע בעולם, ושבו מקור העיוותים הממוסדים שנמנו לעיל.

     

    עובדי קבלן. נזכור ולא נשכח (צילום: גיל יוחנן) (צילום: גיל יוחנן)
    עובדי קבלן. נזכור ולא נשכח(צילום: גיל יוחנן)

    ולבסוף, עוד פיסת טריוויה קריטית שחשוב לזכור : בכל פעם שההסתדרות תזעק על "קשיות לב המעסיקים" הזכירו לה נא שהאירוע האלים והמביש ביותר ביחסי העבודה בישראל התרחש דווקא על ידה - היה זה "ליל הכלבים" במפעל "סולתם", בו נשלחו מאבטחים עם כלבי תקיפה כדי לפרוץ למפעל הנצור על-ידי עובדיו, שהתנגדו לפיטורי 100 מהם. אתם מעלים בדעתכם שאפילו התאגיד הדורסני ביותר במשק היה מעז לעשות זאת? ואנחנו לא מדברים על אי אז בימים, אלא על 1990. 

     

    לכן, אסור לאפשר להסתדרות להנציח את הספין כאילו היא היא מגינת העובדים החלשים. נהפוך הוא. ראשית - היא מגינה רק על החזקים וכל היתר הוא יחסי ציבור על חשבון טרנד המחאה (השביתו את המשק עבור מגבות ערד או מפעל חרסה? לא. אבל עבור הנמלים – כל שני וחמישי). שנית, כל עוולות ועיוותי היסוד במבנה המשק, יחסי העבודה והעבודה המאורגנת, הוא פרי יצירתה.

     

    2. תתפלאו - יש מעסיקים רבים שהם מה"טובים"

    קיימת הטייה עקבית נגד המעסיקים, שבאה לידי ביטוי בדיון בדרגים המקצועיים בממשלות לדורותיהן, וכן בשיח הציבורי ברחוב ותקשורת. אולם בזעם המוצדק על מספר תאגידי-ענק, המהווים את הריכוזיות במשק החודרת לכיס של כל אחד מאיתנו ופוגעת בו אנושות, ועל התנהלותם הלא-מוסרית לעתים מול ציבור הצרכנים והעובדים כאחד - נשכחת העובדה שהם מהווים חלק קטן ביותר מכלל המעסיקים במשק.

     

    רוב המשק בארץ ובעולם מורכב מעסקים קטנים ומעסקים בגודל בינוני, שאין להם דבר עם אותם תאגידי ענק, אך למרות זאת הם "זוכים" לאותם קיתונות של ביקורת, בבחינת שפיכת התינוק עם המים. רק דרך הוספת זווית הראייה שלהם לדיון ניתן לקבל פרופורציה מציאותית לגבי שוק העבודה ולהשיג איזון ראוי. האחד במאי הוא הזדמנות לראויה לכך.

     

     (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

    זווית ראייה מוזנחת אחרת שראוי להוסיף לדיון היא זו של תאגידים, שלמרות שהם גדולים ואף מהווים שחקנים משמעותיים בזירה הבינלאומית, הם עדין נבדלים מן התאגידים המונופוליסטיים הידועים בתחום המזון, התקשורת, הפיננסים ודומיהם. ההבדל נובע מכך שתחום עיסוקם הוא עתיר ידע במיוחד - דוגמת היי-טק וביו-טק על נגזרותיהם, והם פועלים בשוק גלובאלי תחרותי באמת, ולא רק או בעיקר בשוק המקומי שהוא תחרותי ב"כאילו".

     

    אבל גם ללא קשר לגודל העסק - ניתן למצוא מעסיקים קשובים, הוגנים, אמפתיים וידידותיים-לעובד לכל רוחב המשק. חלקם של אלה בקרב העסקים הקטנים והבינוניים הוא רב במיוחד ועל-כן הם בעצם הרוב. לפיכך, בדיוק כפי שמבחינים בין עובדי הקבלן לבין העובדים המאוגדים בוועדים הביריוניים, יש להבחין בין סוגי המעסיקים השונים ובעיקר להקשיב למצוקתם ולחדול מתיוגם כ"האשם תמיד" בכל בעיה תעסוקתית.

     

    3. פעמים רבות דווקא העובדים הם ה"רעים"

    יחסי הכוחות מעסיקים-מועסקים הוא לעיתים קרובות הפוך מן הנדמה. בשירות הציבורי כבר ראינו שעל-פי הוועדים יישק דבר, לא ההנהלה. אבל גם בשוק העסקי התמונה פחות חד-משמעית מכפי שנדמה ופעמים רבות דווקא המעסיקים הם המנוצלים ואף החלשים.

     

    אתם יודעים כמה שכיחים העובדים המרמים את מעסיקיהם, ב"קטן" או "בגדול", במישרין או בעקיפין? הרבה יותר מכפי שאתם משערים. אולי אפילו אתם, רק אינכם מכירים בכך מתוך הנחת-יסוד שהמעסיק הוא אוטומטית מ"הרעים" ועל-כן "גונב מגנב פטור". הנה כמה דוגמאות קטנות:

     

    חיוב על שעות נוספות יתירות (שלא במסגרת הסכמים קיבוציים); הקדשת קבועה של חלק ניכר מזמן העבודה לעיסוקים וסידורים פרטיים; הפסקות קפה / צהרים / שירותים / עישון תכופות וארוכות מעבר למטרתן המקורית ורק כדי להעביר זמן בחברותא במקום בעבודה; ו"סחיבת" צרכי משרד שוטפים כמו צילום מסמכים אישיים רבים, עטים, ניירות ומעטפות. שלא לדבר על מעילות קטנות וגדולות המתגלות חדשות לעתים ומתפרסמות בתקשורת, גניבת לקוחות וקניין רוחני, על מעבר למתחרים בתפקיד זהה תוך שימוש בידע הפנימי שרכשו אצל המעסיק הקודם ופתיחת עסק מתחרה משל עצמם.

     

    אז האם די בכך כדי להכתים ולהכפיש את כלל ציבור העובדים? בוודאי שלא. אבל, האם אתם מקפידים לא לקפוץ למסקנה נמהרת בנוגע למעסיקים? האם אותם אינכם מכלילים שלא בצדק?

     

    לבסוף, בתחומים תחרותיים באמת, יחסי הכוחות הם ברורים: העובדים הם החזקים. בתחומי התמחות נדרשים (היי-טק, טכנולוגיה דיגיטלית או תכנות), נדירים (אקטוארים בביטוח, רופאים מרדימים בבתי-חולים, בעלי מומחיויות משולבות רב-תחומיות בכל מקצוע), או כאלה שכבר הושקעה בהם הכשרה מקצועית ארוכה על-חשבון המעסיק - תמיד יהיה זה שוק של מועסקים ולא של מעסיקים .  

     

    הם דורשים את משקלם בזהב – ומקבלים. הם יכולים להיות קפריזיים וסולחים להם על הכל. הם עלולים לא לחלוק את הידע שלהם עם עובדים אחרים כדי לבצר את מעמדם ואיש מן ההנהלה לא יעז להתעמת עמם על כך. זה לגיטימי - עניין כלכלי בסיסי של היצע וביקוש. רק זכרו גם אותו כחלק מן התמונה הכללית.

     

    בדיוק משום כך, אסור לנו, כציבור השואף למינימום צדק חברתי, לנהות אוטומטית אחרי ההגדרות הקלאסיות, אך השגויות, של מיהם ה"טובים" ומיהם ה"רעים", אלא עלינו לבחון כל מקרה עסקי-תעסוקתי לגופו.  

     

    הכותבת היא מנכ"ל BossProblem יעוץ והדרכה להצלחה בעבודה , יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים