שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    להיות ניאו-ציוני
    המדינה היהודית-ציונית מדירה את אזרחיה הערבים. מדינת כל אזרחיה מערערת על זכות הרוב הציוני למדינה. הגיע הזמן למודל חדש

    רבים מתייחסים בחרדת קודש לחשיבות ערך המדינה היהודית ורואים בו את נשמת אפה של הציונות. גם כיום, אחרי 67 שנות עצמאות, לא נשמעים כמעט הרהורי כפירה בקרב רוב הציבור היהודי לגבי העיקרון המאחד בדבר יהדותה של מדינת ישראל.

     

    מרכזיות הדת היהודית בזהות ובתרבות הפוליטית של המדינה עוררה דיון ביקורתי - שמתנהל עדיין בשולי הפוליטיקה והאקדמיה בישראל - באשר למעמד האזרחים הערבים בתוכה. על רקע ביקורת גוברת והולכת על מאפייני הדמוקרטיה הישראלית, החל להישמע קולם של אלה הגורסים כי מדינת ישראל אינה יכולה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית. שהרי מדינה דמוקרטית חייבת להתייחס לכל אזרחיה בשוויון, ללא הבדל דת, גזע או לאום. כדי לשכך את המתח בין הזהות היהודית של המדינה לבין אופיה הדמוקרטי, הוצע מודל חלופי של הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה.

     

    עוד בערוץ הדעות של ynet

    תהיו נחמדים ותשתקו / דליה גבריאלי נורי

    כולנו גנבי ל"ג בעומר / אסנת דור

     

    לפי מודל זה, רק כאשר מדינה מבטיחה שוויון מלא לכלל האזרחים ואינה מזוהה עם תפישה מסוימת של טוב משותף, היא יכולה להבטיח את נאמנות אזרחיה ולבסס את הלגיטימציה שלה בעיניהם. מי שמזוהה עם מודל זה, בעיקר מנהיגי ציבור ערביים ואינטלקטואלים יהודים פוסט-ציוניים, מיד מתויג כבוגד וכמי שחותר תחת אושיות ישראל כמדינה יהודית.

     

    תפישה חדשה לעתיד. ארכיון  (צילום: שירן גרנות) (צילום: שירן גרנות)
    תפישה חדשה לעתיד. ארכיון (צילום: שירן גרנות)

    העמדה המקובלת מאז קום המדינה היא שאופיה היהודי של המדינה יכול לדור בכפיפה אחת עם משטר דמוקרטי ליברלי. ההכרה בכך שמציאות זו מובילה לנחיתות מושגית וגם מעשית בקרב אזרחיה הלא-יהודים היא בבחינת תומכיה - הרע במיעוטו. ואולם, הרע במיעוטו מבחינת הרוב הוא רע ברובו מבחינת המיעוט. אמנם מדינת ישראל מעניקה לאזרחיה הערבים זכויות ליברליות, אך הן מצומצמות מאוד בהקשר הישראלי בשל השפעתה של האזרחות הרפובליקנית המתגמלת את הרוב היהודי על תרומתו לטוב החברתי המשותף ומדירה את המיעוט הערבי ממנה.

     

    מנגד, שאיפתו של העם היהודי לבית לאומי היא שאיפה צודקת ומוסרית על רקע הרדיפות והפוגרומים שעבר לאורך ההיסטוריה והמרחב - ממערב וממזרח. מבחינת זו, הקמת מדינת ישראל העניקה ליהודי היסטוריה ומקום משלו. ומכאן שהפרת זכותו למדינה יהודית המבטא את זהותו, תרבותו ומאווייו היא אקט פוליטי לא לגיטימי.

     

    מכיוון שכך, יש מקום לערעור המושגים הקיימים, המוכרים, ולחשיבה אחרת, ניאו-ציונית. המדינה ההגמונית, היהודית-ציונית, מדירה חמישית מאזרחיה - ערבים-פלסטינים - אשר אינם שותפים בעיצובו של המרחב הציבורי, הפוליטי והתרבותי בישראל. מנגד, מודל מדינת כל אזרחיה, המזוהה עם הפוסט-ציוניים, מערער על זכותו של הרוב היהודי למדינה המגלמת את ייחודו הדתי ועושרו התרבותי. על כן, חשוב לייצר מודל ניאו-ציוני חדש המגשר בין שתי תפישות מנוגדות.

     

    הערבים יוכרו כמיעוט לאומי

    חשיבה ניאו-ציונית, בשונה מחשיבה פוסט-ציונית, מאפשרת לאזרחים הערבים "לטעום" מפירותיה של האזרחות הרפובליקנית מבלי לערער על זהותה היהודית של המדינה. ביטוי מוחשי לכך הוא הפיכת מדינת ישראל למדינת העם היהודי וכל אזרחיה. לא עוד מדינה יהודית. בוודאי שלא מדינת כל אזרחיה. מדינה שבה יש שיתוף והכרה הדדיים בין מרכיביה האזרחיים על בסיס חלקם היחסי של הרוב והמיעוט באוכלוסייה, ולא שליטה הגמונית של האחד על האחר. אזרחים התומכים בעקרונות אלה הם בהכרח ניאו-ציונים.

     

    משמעות ההגדרה החדשה של המדינה היא שינוי חוק השבות וסמלי המדינה, לא ביטול שלהם. בחוק השבות החדש ניתן לכלול גם הכרה בהגירה של קרובי משפחה ערבים-פלסטינים בדרגה ראשונה לישראל. כך למשל, ניתן לקבוע כי על כל מהגר ערבי, יעלו לישראל 3.6 יהודים - היחס המספרי ביניהם, נכון לשנת 2015. בתחום התרבותי ניתן לשלב מרכיבים מהמורשת הערבית בסמלי המדינה, חגיה וההמנון הלאומי שלה.

     

    מעצם היותם רוב, היהודים ימשיכו לשמור על הזהות היהודית הדומיננטית במדינה, ואילו הערבים יוכרו כמיעוט לאומי, כקולקטיב, המקיים את תרבותו ללא כל מגבלות פוליטיות. באופן הזה, תחזק התפישה הניאו-ציונית את אופיה הדמוקרטי של ישראל כמדינת העם היהודי וכל אזרחיה.

     

    חשוב להבין: בלי הנחת יסוד משותפת לא ניתן לנהל דיון המכיל שתי תפישות כה קוטביות. הוויכוח הקיים בין הציונות לבין תפישות פוסט-ציוניות אינו נשען על הסכמה כלשהי במישור הקוגניטיבי או המוסרי, ולפיכך חסר תכלית. גישה ניאו-ציונית, לעומת זאת, ניזונה מגישת "האם" הציונית אבל גם מתעמתת אתה, לא כל שכן מאתגרת אותה. רק באמצעותה ניתן לקיים דיון מהותי בשאלות של זהות לאומית, וחשוב מזה - לתקן הסדרים פוליטיים ואזרחיים מעוותים, תוך שינוי המסגרת (החוקתית) הבסיסית המייצרת אותם.

     

    ד"ר שגיא אלבז הוא פוסט דוקטורנט בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב ומרצה במכללה האקדמית תל אביב-יפו בבית הספר לממשל וחברה

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עמית שאבי
    מודל חדש לישראליות. ארכיון
    צילום: עמית שאבי
    צילום: נתלי גינדס
    שגיא אלבז
    צילום: נתלי גינדס
    מומלצים