אני לא המנקה שלכם
כשמציעים לי עבודות ניקיון ואני בכלל עו"ד, כשקולגה של בן זוגי הלבן משבח אותו על התנדבות עם עולים - זו גם הבעיה שלכם. הצטרפו למחאה שלנו
כשזרים ברחוב פונים אליי ומציעים שאבצע עבורם עבודות ניקיון, שמרטפות או כשבאופן קבוע מבקשים ממני עזרה בסופרמרקט ובחנויות בגדים.
כשקולגה של בן הזוג הלבן שלי רואה אותו בזמן איכות איתי ועם המשפחה שלי במרכז בילוי ירושלמי ומשבח אותו על שהוא מתנדב עם עולים לאחר שעות העבודה.
עוד בערוץ הדעות של ynet
רחם להשכיר / תמר כץ פלד
להיות ניאו-ציוני / שגיא אלבז
כשחבר כנסת מגיב לנוכחותי בתום ישיבה בבית הנבחרים באמירה: "האתיופיות האלה, אני לא יכול לעמוד בפניהן" אחרי שהוצגתי לפניו כעורכת דין.
כשהפקולטה שבה למדתי בחרה להשתמש בצבע העור שלי ולהעניק לי מלגת סיוע דווקא במעמד טקס מצטייני המחזור מבלי להודיע לי על כך מראש.
כשבכל מסגרת שיקומית לצעירים שבה עבדתי, בין אם בצבא ובין אם באזרחות, מספר הצעירים האתיופים עולה עשרות מונים על השיעור שלנו באוכלוסיה בישראל.
כשמודל היופי הלבן גורם לאנשים להתמוגג, כאילו עור שחור ועיניים חומות אינם מספיקים.
כשאחותי שומעת ממרצה בפקולטה במהלך שיעור ש"כושי שני מטר" הוא גורם לחרדה.
כשאחותי בת ה-10 מופנית בסוף היום להסעה לשכונת הגטו האתיופי בעיר למרות מחאותיה שהיא גרה באזור אחר. ובמקביל, אימא שלי נשאלת על-ידי שכנים בבניין אם היא עובדת בניקיון.
כשהשאלה הראשונה שאני נשאלת בכל מפגש היא "מתי עלית לארץ".
כשבכל פעם שבה ארצה להיאבק נגד הגזענות כלפי העדה האתיופית אתבקש להמתין בסובלנות דור או שניים שהדבר פשוט יחלוף מעצמו.
כשראש ממשלת ישראל מתעלם מן העובדה שאני חלק מדור חדש שקם בעדה האתיופית ומכליל את כולנו כעולים חדשים וקורא לנו, באופן אירוני, ולא למשטרה שלא לקחת את החוק לידיים.
כשכל הדברים האלה קורים לי ולמשפחה שלי, אני יודעת שהם קורים גם לכל אתיופי אחר במדינה. כשכל הדברים האלה קורים לי ולמשפחה שלי אני יודעת שתקיפת החייל האתיופי, דמאס פיקדה, בידי שוטרים אירעה דווקא בגלל צבע העור שלו. כשכל הדברים האלה קורים לי ולמשפחה שלי, אני יודעת שהחברה הישראלית צריכה להתעורר לשינוי גדול.
כשכל הדברים האלה קורים לי ולמשפחה שלי יום-יום אני יודעת בוודאות שזו לא רק הבעיה שלנו, האתיופים, זו גם הבעיה שלכם. הבעיה של כולנו. כל אזרחי ישראל.
חשוב להבין שהזעקה שלנו היא תוצאה של הפליה, דעות קדומות וגזענות בלתי פוסקים שרוב בני העדה האתיופית חווים בשגרת יומם לא משנה מה ילבשו, בכמה תארים יאחזו או באילו מסגרות יתנדבו.
חשוב להבין שהזעקה שלנו היא לא רק כלפי האלימות המשטרתית המופעלת על צעירינו אלא כלפי מדיניות מכוונת שמשאירה אותנו למטה, ולאחר מכן מכוונת את האצבע המאשימה כלפינו. השינוי לא יגיע אם לא נרגיש כולנו מחויבות אישית וחברתית להביא לשינוי מחויב המציאות. כולם צריכים לקום עכשיו, להצטרף אלינו לרחובות ולתקן את החברה הישראלית ביחד. כי זו גם הבעיה שלכם.
אסתר ביסוור היא עו"ד ופעילה חברתית
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
