איך שרדתי 7 דייטים ראשונים בחודש אחד
ההחלטה למצוא לעצמי אהבה חדשה הפכה לניסוי עירוני, במהלכו יצאתי עם לא פחות משש נשים שונות ומשונות, עד שהגיעה סילביה
לאחרונה החלטתי להפסיק לרחם על עצמי אחרי שחוויתי פרידה כואבת בחורף, ולהתחיל לחפש לי אהבה חדשה באופן מוצהר ומלא כוונות. בעזרת התמיכה של חברים טובים והחברה הכי טובה שלי, וודקה חמוציות, הצלחתי להמשיך הלאה. נכנסתי לאתרי היכרויות, הורדתי את כל האפליקציות והתחלתי בחריש עמוק לכבוד המיועדת, מי שלא תהיה.
עוד בנושא:
10 קלישאות על לסביות שהגיע הזמן לבטל
מחקר: במיטה, לסביות נהנות יותר מכולם
הבנתי די מהר שיש פה עניין שמצריך סבלנות, אבל הדייט הראשון היה מלא בציפיות. יצאתי לדייט עם בחורה בשם רותם (שם בדוי, כל השמות יהיו בדויים, למרות שכמה אפשר לגוון בשמות ישראליים גנריים). רותם הגיעה מחוץ לעיר במהלך פסח כדי להיפגש איתי והערכתי את זה מאוד. היא הייתה כל מה שחשבתי שאני רוצה בקשר זוגי. היא החזיקה לי את היד, רצתה שנביט זו לזו בעיניים והציפה אותי בהודעות טקסט חמודות לאורך כל היום.
אחרי כמה שיחות טלפון נטולות פואנטה בימים לאחר הדייט, האווירה החמימה התחילה להרגיש דביקה מדי, אבל נתתי עוד הזדמנות ונפגשנו שוב ללילה נחמד, אבל גם נטול פואנטה מיוחדת. כמה לילות אחר כך, היא כעסה עליי שלא שלחתי לה בחזרה הודעת "לילה טוב", כי מסתבר שכך נהוג, ועדיף כמובן שהיא תגיע משולבת בסמיילי. "זה לא בשבילי הדבר הזה, היא מבריחה אותי עם הדביקות שלה", ריירתי על הכרית, אז שלחתי לה הודעת "לילה טוב" ושילחתי אותה לדרכה.
מחכה לצלצול הגואל
אולי הייתי יותר מדי קולית ולא נתתי לעצמי הזדמנות להיפתח? חשבתי לעצמי והבטחתי שעם העלמה הבאה אני אהיה יותר נלהבת. אספתי את הגר מתחנת הרכבת במחווה ג'נטלמנית שכמובן מצפה למשהו בתמורה, והתיישבנו בפאב השכונתי שלי בפלורנטין. אני לא זוכרת הרבה מהערב הזה, אני רק זוכרת שהזעתי הרבה והקפצתי את הרגליים בלי הפסקה עד שהיא עצרה את הטירוף ושאלה: "היי, הכל בסדר?". אני, בתגובה, מלמלתי משהו וחיכיתי לצלצול הגואל - הרכבת האחרונה שלה הביתה.
"תוכלי להחזיר אותי לתחנה?", "כן, ברור". הסעתי אותה וחשבתי כבר על הסיגריה שאחרי (הדייט), עד שהיא שאלה אותי: "תגידי, מ-1 עד 10, עד כמה היית לחוצה כשאספת אותי בהתחלה?", "אני? אני בכלל לא לחוצה", השבתי. "אה כן? אז איך זה שעברת פעמיים באדום וכמעט דרסת זקנה?". הורדתי אותה ברכבת ונהגתי על שלושים בדרך חזרה.
כדי להפיג את הלחץ שתקף אותי, החלטתי לקחת את הדייט הבא ביותר קלות והזמנתי את טל, מישהי חדשה, לערב של בירה ללא תחתית באחד הפאבים האהובים עליי, שיש לו קטע משלו - יש שם משחקי חברה כמו טאקי ודוקים. טל הייתה פטפטנית וחברותית, אבל לא יכלה לשתות איתי כי היא הגיעה באוטו מפתח תקווה, או רמת גן, או עיר אחרת שמזוהה עם לסביות, לא זוכרת.
כך מצאתי את עצמי אמנם רגועה למדי, אבל גם שתויה למשעי בזמן ששיחקנו. אני זוכרת במעורפל את ההתערבות שלנו - המפסידה מזמינה את המנצחת לבירה בדייט הבא, אבל הובסתי די מהר ובלי מאבק אחרי שנפלתי על הדוקים והפלתי את הקלפים של הטאקי לרצפה. טל התקשרה ביום למחרת בניסיון לגבות את החוב שלה, "לא משנה מה היה, בואי ננסה מחדש", אמרה, אבל אני הרגשתי כל כך מובכת ובעיקר לא הבנתי לאן נאבדה הרוח התחרותית שלי בכל הסיפור הזה.
מזג האוויר של אותו השבוע הלך והתחמם לו, ואני מצאתי עצמי משוטטת לי ברחובות פלורנטין, חצי שיכורה, חצי מדוכאת. ואז החלטתי שזהו, נמאס לי ואני רוצה לצאת עם מישהי שגרה יחסית קרוב אליי וגם קרובה אליי בדעות ובתחומי העניין. מישהי, נו, שמאלנית תל אביבית כזאת. כך הכרתי את כנרת, ציירת טבעונית שגרה בגבול הדרומי עם שפירא. "סוף סוף מישהי שמבינה עניין בגיאוגרפיה", חשבתי לעצמי, וסימנתי וי. כנרת הציעה שנשב אצלה, אני היססתי כי לא הבנתי לאן זה הולך, אבל יצאתי לדרכי ואפילו קניתי בקבוק יין כדי להרשים אותה.
החתמתי את הדרכון בכניסה לשפירא ועליתי אל דירתה. כנרת, כמה צפוי, שומעת מוזיקה צרפתית, אוחזת בחתולה בשם 'באבט' וחושבת שמה שעושים לפליטים זה פשוט נורא. ביקשתי להחליף את המוזיקה לפני שהתיישבנו על הספה, אבל מכאן והלאה הערב רק התדרדר - היין היה מגעיל, השיחה לא הובילה לשום מקום מעניין ובעיקר הרגשתי כאילו אני בראיון עבודה. לא, אני לא טבעונית. סליחה, ואני גם פחות בקטע של חתולים. חזרתי הביתה תוך כמה דקות, האיטיות ביותר בחיי לצורך העניין.
אחר כך הגיעה שירי, מישהי שהיא שונה ממני בתכלית, אבל שירי הייתה עסוקה בלדבר על התרגילים שהיא עושה בחדר כושר ואני פנטזתי על העצירה בפיצה בדרך הביתה. יום למחרת יצאתי עם רותם המבולבלת שנתנה לי הרגשה שאני חכמה ומנוסה, אז עזרתי לה ברישום לתואר שני כדי לסדר לה את הראש, ועל הדרך הבנתי שאני לא רוצה להיות יועצת, אלא משהו קצת מעבר לדמות סמכותית עבור מישהי.
ניפגש בשקיעה
הדייט השביעי והאחרון היה עם סילביה (כפי שחששתי, קשה לגוון בשמות). סילביה פנתה אליי באתר היכרויות מעיירה קטנה בצפון יוון. תהיתי מה הסיפור שלה ואיך היא כותבת בעברית. מסתבר שהיא במקור מכפר סבא, אבל עובדת באל-על בשנים האחרונות והיא טסה חזרה לארץ כל סופ"ש שני. אמרתי לעצמי: "אין מצב שאני נכנסת לקשר עם מישהי שיכולה להיפגש פעם בשבועיים. אני רוצה יחס, חום, ובעיקר הרבה הרבה תשומת לב כל הזמן".
ובכל זאת, התחלנו בהתכתבות וואטסאפ פסיכוטית, אני עם משחקי המילים שלי והיא עם הציניות שלה, ויצרנו מגילה שמורכבת משנינות, עקיצות ובעיקר זירת התגוששות והתוודעות זו לזו. "את כותבת מהמם", היא שלחה לי אחרי שכתבתי הודעה עם ניחוח פסטורלי, ואני חיכיתי כל ערב לתמונת השקיעה היומית עם הגאות בים. קראתי לזה תמונת הי(ו)ם והיא תמיד ענתה בחיוך מסופק. "אולי נעבור לסקייפ?" שאלתי ערב אחד וחשבתי לעצמי: "דייט ראשון בסקייפ זאת חוויה שאפשר לכתוב עליה סיפור טוב". אז ישבנו מול המחשב ופטפטנו איזה שעתיים, עד שהחיבור נתקע כדרכו בקודש.
"איך אני אמורה לחכות עכשיו שבועיים?", שאלתי אותה כשהשיחה התחדשה. הרי שבועיים זה כמו ארבעה דייטים, כמו שמונה מסיבות, כמו משהו טוב שעלול להתפספס על הדרך. היא התחילה להגיד משהו, אבל כבר לא שמעתי כי השיחה שוב נקטעה. הצלחתי לקלוט רק את המשפט: "כל מה שצריך בחיים זה קצת סבלנות".
אני לא יכולה לחכות כבר לדייט שלנו.
לפנייה לכתב/ת 
