שתף קטע נבחר

למה על כל ליל תענוגות צריך לשלם בבוקר?

אני מכיר את עצמי. כמה פעמים עוד אוכל לסחוב את עצמי עד ירושלים? ואני לא רואה את עצמי חי עם מעשנת – גם אם היא צעירה ומושכת. ובאותו הזמן היא נראית לי כל כך פגיעה ורכה. מאוחר מדי. אני כבר גולש במהירות במורד המדרון החלקלק. הבטחתי לה

הייתה זו אנה, אשתו של חברי, שהכירה בינינו – נאמנה לעיקרון שאין זה מתפקידו של ה"שדכן" לבדוק התאמה. "שיבדקו המשודכים בעצמם", הצהירה ואני לגמרי מסכים עם הגישה הזאת. בשיחות שקדמו לפגישה שלנו דיברנו לא מעט על הפערים ועל חוסר ההתאמה לכאורה בינינו. פער גילאים של 18 שנים!!! (לטובתי); מרחק גיאוגרפי של 60 קילומטרים (היא גרה בירושלים); היא מעשנת (אני לא סובל עישון) – "אבל לא הרבה", כך אמרה.

 

עוד בנושא:

קיוויתי שאצליח להימשך אליה. זה לא קרה

בבקשה אל תספרי לי על הפגמים שלך

זה סטוץ אחד אבל הוא יהרוס את הכל

 

 

עם זאת וחרף כל האמור לעיל, החלטנו להיפגש. התמונה שלה מצאה חן בעיני, וכך גם שלי בעיניה, ושיחות הטלפון והוואטסאפ זרמו והיו נעימות, משעשעות ומבטיחות. קבענו להיפגש ביום שישי בערב. הייתי מלא ציפייה לקראת הפגישה, ויכולתי לחוש בבירור שזה הדדי. בניגוד להרגלי, יצאתי מהבית מוקדם מהנדרש, וכך יכולתי להרשות לעצמי לנסוע בשלווה וברוגע. אני לא זוכר מתי נסעתי בכביש בין עירוני מבלי לעבור את ה-110. ברדיו התנגנו שירים נפלאים – כאילו לפי הזמנה, והווייז כיוון אותי בקול נשי ענוג שהפך את הנסיעה בתוך בירתנו לחוויה מרוממת רוח.

 

אספתי אותה מהבית שלה, שמח לגלות שהיא נראית אפילו טוב יותר מאשר בתמונה, ושמח לא פחות להיווכח שגם היא לא ממש נראית מאוכזבת. בדומה לשיחות הטלפון, גם הפגישה זרמה והייתה נעימה, משעשעת ומבטיחה. כבר מהדקות הראשונות שישבנו בפאב לא יכולתי שלא לשים לב לכך שהיא מרבה לגעת בי כבדרך אגב, כביכול. בתחילה עוד נהגתי בהיסוס מה, אבל עד מהרה עברתי לשיתוף פעולה מלא. גם הנשיקות לא אחרו לבוא. אמרתי לה שאם לא היינו בדייט ראשון הייתי מנשק אותה, והיא מחתה בתוקף שמה הקשר, ולא הותירה בידי כל ברירה.

 

ת'אמת, ממש לא חשבתי שנגיע לשם כל כך מהר. לאחרונה אני דווקא בעד הגישה שלא צריך למהר. הרי אני לא מחפש הרפתקה ללילה – אז לא יקרה שום דבר אם הנשיקה תהיה בפגישה השלישית וגם הסקס קצת יחכה. ואיתה במיוחד רציתי להיות זהיר. היא נראתה לי כל כך פגיעה. אולי בגלל המראה שלה שהיה בו משהו תמים; אולי בגלל גילה הצעיר; אולי בגלל הדברים שסיפרה על עצמה בפתיחות ראויה לציון, שחשפו חוסר ביטחון בנוגע למראה שלה (לך תבין) ובנוגע לכל מיני תסביכים ושריטות שיש לה (טוב, למי אין?). ואולי גם בגלל שלא רציתי לעשות משהו שיגרום לאנה לחשוב פעמיים לפני שהיא מכירה לי מישהי חדשה.

 

מצד שני, לא יכולתי להתעלם מהאיתותים והרמזים העבים שהיא פיזרה בשפע, ועד מהרה נסחפתי בפיתוי. הנשיקות היו מטריפות (למרות הריח הבלתי נעים של עשן הסיגריות שנדף מפיה). זה כוחן של נשיקות ראשונות. כל אי נעימות מתגמדת אל מול התשוקה המתלווה אליהן. לאחר כשעתיים שחלפו ביעף, קמנו ללכת. לקחתי אותה הביתה - כשברור לי שלאחר עוד קצת מזמוזים ונשיקות במכונית היא תלך לביתה ואני אחזור לביתי, לחתולה שלי. אבל כשהתקרבנו אל היעד היא אמרה לי לחנות. עשיתי כדבריה. בהטיית ראש חיננית היא סימנה שאצטרף אליה.

 

לא ברור מדוע הרגישה חסרת ביטחון לגבי הגוף שלה (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
לא ברור מדוע הרגישה חסרת ביטחון לגבי הגוף שלה(צילום: Shutterstock)

 

"את בטוחה?", עניתי לה בשאלה.

"אל תשאל שאלות קשות", אמרה ברוך, מפזרת את הספקות כמו זבובים טורדניים.

הלכתי לצידה. מניח לדברים לקרות, חווה אותם ובה בעת מסתכל עליהם מהצד בחיוך פנימי לנוכח ההתפתחות הבלתי צפויה. נכנסו הביתה והמשכנו להתנשק נשיקות מטריפות-מרירות מעשן, ובהדרגה כבשו ידינו עוד ועוד טריטוריות חדשות.

 

"רוצה לשתות משהו?", שאלה אותי באחת האתנחתאות.

מרים לה להנחתה, אמרתי לה שכדאי שאשתה קצת מים כדי לשפר את סיכויי לעבור בדיקת ינשוף במידה ותיקרה אחת כזו בדרכי. "עד מחר בבוקר זה כבר יהיה בסדר", אמרה. "אני אוהב את הראש שלך", אמרתי לה, נכנע לשלב נוסף בפיתוי.

 

עוד סשן של נשיקות ושל ידיים משוטטות ונתחבות, ואז היא עצרה. "תבטיח לי שאחרי, אתה תישאר לישון איתי ולא תלך". כמה מתוקה ופגיעה היא נראתה באותו רגע. "תשמעי", עשיתי עוד ניסיון חסר סיכוי לבלום, "אנחנו לא חייבים לעשות כלום. אני יכול ללכת הביתה, ואני אשמח לפגוש אותך שוב ממש בקרוב". "אתה באמת יכול להפסיק עכשיו?" היא שאלה, כשעל פניה היפות הבעה של חוסר אמון – מוצדק בהחלט, יש לומר.

 

לא. לא יכולתי. ברור היה לי שהעסק לא פשוט. 18 שנים, 60 קילומטרים. והיא מעשנת – וכלל לא מעט. ומה יהיה מחר? שוב הריקנות המצמיתה הזאת והדילמות? אבל מה יכולתי לעשות? כל כמה שבאמת רציתי להימנע מלפגוע בה - על הצד השני של המאזניים היו מונחות תשוקות קמאיות שעוצבו במאות מיליוני שנים של אבולוציה. זה לא היה כוחות.

 

אני מכיר את עצמי. כמה פעמים עוד אוכל לסחוב את עצמי עד ירושלים? ואני לא רואה את עצמי חי עם מעשנת – גם אם היא צעירה ומושכת. ובאותו הזמן היא נראית לי כל כך פגיעה ורכה. וזה לא משנה שהיא זו שיוזמת ומובילה, והיא מודעת לא פחות ממני לפערים בינינו. מאוחר מדי. אני כבר גולש במהירות במורד המדרון החלקלק.

הבטחתי לה.

 

היא ממשיכה להריץ את הסרט קדימה: היא פושטת את החזייה שלה. כוח המשיכה עוד לא התחיל להתעלל בשדיים שלה, חרף גודלם. היא מובילה אותי לחדר השינה שלה. היא מתפשטת וממש דוחקת בי לעשות כמוה. "איזה זונה אני, הא?", היא אומרת, כמין הודאה לשם מירוק חטאים. "מה פתאום זונה?", אני מוחה. זונה זו מישהי שהייתה עושה את מה שאת עושה כרגע עם מישהו אחר – לא איתי! הגוף שלה כל-כך נעים שזה כבר ממש לא הגיוני. וכל כך יפה. אני לא זוכר מתי ראיתי בפעם האחרונה גוף של מישהי בת פחות משלושים במציאות. I should do it more often.

 

אחרי הסקס אנחנו הולכים לישון. לא קשה לי לקיים את ההבטחה שלי. ממש בא לי להישאר איתה. לחבק אותה, לגעת בה, לעטוף אותה. בעשר בבוקר אני נפרד ממנה ועוזב את דירתה. היא נשארת במיטה, לא מראה שום סימנים של השכמה קרובה.

 

חזרה הביתה, הדרך ארוכה מתמיד

בדרך חזרה הווייז לא מצליח להסתנכרן עם הלוויין. מזל שיש שילוט טוב לתל אביב – אבל זה בכל זאת מעצבן. בניגוד לתיאוריה המקובלת, הדרך חזרה מירושלים נראית לי ארוכה יותר מהדרך אליה, למרות שאני לא יורד מ-130. אני כבר מת להגיע הביתה להתקלח ולהיכנס למיטה. ברדיו יש חרא של שירים. וככה, תוך כדי נסיעה מעיקה, אני הופך מודע למועקה שהשתלטה עליי מבפנים. באור היום הפערים והמכשולים נראים לי ענקיים. במהלך הפגישה היא הבהירה לי שהיא את ירושלים לא עוזבת. באותו רגע עוד יכולתי לחשוב על מעבר לשם כעל אופציה, אך עתה, בעודי בדרך משם, האפשרות הזאת נראית לי בלתי סבירה בעליל.

 

אפילו השירים שברדיו מעצבנים אותי עכשיו (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
אפילו השירים שברדיו מעצבנים אותי עכשיו(צילום: Shutterstock)
 

 

 

והעישון שהתגלה ככבד מאיך שהיא הציגה אותו טרם הפגישה. סיגריה אחת לפני הסקס ואחת אחריו, ואחת ממש לפני השינה. אני לא רואה את עצמי מתרגל לנוכחות המתמדת של הריח הזה. לחיים בתוך עננה של עשן מחניק. ולכך נוספים עוד כל מיני דברים שסיפרה לי על עצמה במהלך השיחה בינינו ונראים עתה הרבה יותר בעייתיים משנראו בערב הקודם עת נקלטו במוחי אפוף התשוקה. למה לעזאזל על כל ליל תענוגות צריך לשלם למחרת בבוקר?

 

אני מגיע הביתה ולאחר התלבטות לא פשוטה אני שולח לה הודעת וואטסאפ. אני כותב לה שמאד נהניתי להיות איתה – מה שנכון, ושהיא מוזמנת להתקשר כשתתעורר. תשובתה מבוששת להגיע, ואני מתחיל להבין שהדילמה הולכת להיפתר מעצמה. המענה מתקבל רק בשעות הערב, והוא גורם לי לצחוק על חיבוטי הנפש שהיו מנת חלקי טרם שנכנסנו למיטה ולאחר שיצאתי ממנה.

 

"גם לי היה מאד כיף. אבל אני חושבת שזה לא ילך", היא עונה פתאום. "הפרש הגילאים, והמרחק, וגם כל מה שסיפרתי לך על עצמי". "חבל", כתבתי לה כשאני פולט אנחת רווחה, "אני חושב שאת מאד מיוחדת, וחשבתי שנוכל להתגבר על הפערים בינינו, אבל אני מכבד את ההחלטה שלך. ובכל מקרה, שיהיה לך המון בהצלחה", הוספתי.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: Shutterstock
קשה פה. הבוקר שאחרי
צילום: Shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים