שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הכל היה בסדר עד שנולד הטרוריסט הקטן

    אף פעם לא הבנו את כל המתבכיינים טרוטי העיניים שסיפרו לנו על לילות לבנים, על הקאות ספונטניות, על בכי אינסופי ועל צעקות. "פחחח... איזה פתטיים", חשבנו לעצמנו, ומיהרנו לנדב שלל עצות מתנשאות של זוג שעושה את זה נכון. עד שנולד לנו בן

    לפני ארבע שנים נולדה הבת הגדולה שלנו. החיים אז היו פשוטים. הילדה תפרה לילות של שמונה שעות שינה בערך מגיל ארבעה חודשים, העסיקה את עצמה עם המובייל במיטה ארבע שעות ביום בלי לצייץ, נרדמה לפי בקשה וחיתלה את עצמה בפעם הראשונה לפני גיל שנה (עם מגבונים והכל, כן?). אף פעם לא הבנו את כל המתבכיינים טרוטי העיניים שסיפרו לנו על לילות לבנים, על הקאות ספונטניות, על קקי גב ועל כזה שגולש עד לצוואר, על בכי אינסופי ועל צעקות. "פחחח... איזה פתטיים", חשבנו, ומיהרנו לנדב שלל עצות מתנשאות של זוג שעושה את זה נכון.

     

    שנתיים אחרי, הטבע עשה את התיקון המתבקש והג'ינג'ית ילדה הפרעת קשב. למעשה אוטוטו זה בדיוק שנתיים שהוא זומם משהו. לפעמים הוא זומם בקטן, כמו נניח לזרוק את כל השלטים של הטלוויזיה מהסלון לאסלה, או להכין גספצ'ו מרענן של חלב עם קטשופ, עמבה וסויה על הרצפה ליד המקרר, בדיוק בחצי דקה שאני רץ לשירותים כדי לנסות להציל את השלטים. אגב, את המתכון המלא לגספצ'ו, תוכלו למצוא בשיער שלו ובחולצה ובמכנסיים, כי להישכב בפנים זה הרי הכי מגניב. ולפעמים הוא זומם בגדול, מסובב את כל הכפתורים של הגז בכיריים ומחפש בכל הבית מצית.

     

    הג'ינג'ית סיגלה לעצמה טקטיקה של פשרה והכלה, ואצלה זה חלק מאסטרטגיה רחבה יותר שאומרת: "עזוב'תי באמאש'ך". או כמו שהיא מנסחת את זה: "הוא כזה מאמי, איך אני יכולה לכעוס עליו?". ובעניין הזה אני נאלץ להסכים. הוא מפוצץ בכמויות של צ'ארם תינוקי שובה לב, עם הגומות האלה שלו ועם העיניים שמתרוצצות בלי סוף ומחפשות תמיד משהו יקר שאפשר לשבור. אבל זו בערך ההסכמה היחידה שלנו בכל מה שנוגע לחינוך של הטרוריסט הקטן.

     

    הגור התעורר לעוד יום של טרוריזם (קרדיט: Shutterstock) (קרדיט: Shutterstock)
    הגור התעורר לעוד יום של טרוריזם(קרדיט: Shutterstock)

     

    מחר נציב לו גבולות

    השבוע למשל היינו ביחד בגינה. הילדה העסיקה את עצמה בנדנדות, והוא, שבדיוק סיים סצנת בכי והשתטחות כי לא הצליח לנשוך חתול, היה כנראה רעב. אז הוא התחיל לדחוף לפה אבנים קטנות ולחייך. "לא בפה!!" היא צעקה עליו מהספסל בלי לפספס שניה של התעסקות אובססיבית באייפון. הוא הפסיק לחייך וירק ארבע אבנים קטנות. "תוציא מיד הכל!", היא פקדה ממרחק. הוא השתהה שניה, כיסה את שפתו העליונה עם התחתונה, כיווץ חזק את הגבות ופצח בבכי קורע לב. "די, די, מתוקי, אמא מרשה רק אבן אחת וזהו, טוב?" אלוהים, חשבתי, הרי יגיע היום שהוא ירצה אופנוע ואני אצטרך להתייצב מולו לבד בזמן שהג'ינג'ית כבר תבחר לו קסדה.

     

    כשחזרנו הביתה, מעט לפני שהוא שפך בקבוק מלא של לק ורוד על כל הצד שלי במיטה, הוא נשכב בצרחות אימים על השולחן בסלון ובכה בטרוף שאדליק לו טלוויזיה. כשסירבתי בפחד, הוא זרק את עצמו מהשולחן לריצפה, רדף אחרי עד המטבח וניסה לנשוך אותי ברגל. הג'ינג'ית הרימה וחיבקה אותו, הוא הניח את הראש החמוד שלו על הכתף שלה ותקע בי מבט של מנצחים עם חיוך מלא שיניים. הטלוויזיה לא נדלקה לה. "פאק! מאמי, השלט לא עובד". כמה מפתיע, חשבתי.

     

     

    "תקשיבי", אמרתי לה, "זה לא יכול להמשך ככה. חייבים להציב לו גבולות. אי אפשר להמשיך לחיות תחת איום מתמיד של בכי - עוצמתי ככל שיהיה. זה יהיה קשה וקולני בהתחלה אבל אחרת אין לנו סיכוי". "כן", היא אמרה. "ממחר". למחרת אחרי הגן באמת התחלנו קו חדש, סבלני אך נחוש. מחבק אך נחרץ. טלוויזיה? רק רבע שעה. ארוחת צהריים? רק ליד השולחן במטבח ולא בכל הבית. ג'וינט? רק במרפסת. או שאת זה בעצם היא אמרה לי. כך או כך עמדנו על שלנו והילד צרח. ובכה. ושוב צרח.

     

    הג'ינג'ית נרדמה בשמונה בערב תשושה אחרי יום של לחימה. אני לא נכנעתי וישבתי בסלון עם הגור הקטן שסירב ללכת לישון לפני שיקבל גלידה ובמבה. בתשע חשבתי שזהו, היום הראשון של חיים עם גבולות מאחוריו והנה עוד רגע הוא נרדם מעט מחונך יותר. בעשר סיימנו ביחד גביע של צ'אנקי מאנקי ושקית של במבה. הוא שם עליי ראש, חיבק אותי ונרדם מבסוט. "ממחר", חשבתי, "ממחר".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    אי אפשר לכעוס על הטרוריסט הקטן
    צילום: shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים