"פרחים לאנה": לא יותר מזר חולף

הסרט הבאסקי "פרחים לאנֵה" ("Loreak") מעורר הערכה והסתייגות כאחת. הערכה, על העדינות והשקט שבהן הסרט מתנהל, ועל יכולתו לעשות שימוש בוגר ויפה אפילו בדימוי שחוק כפרחים. הסתייגות - משום שעיסוקו של הסרט במוות המחבר בין שלוש דמויות מלנכוליות בחיפוש אחר גאולה, מזכיר לעיתים את עבודותיו המניפולטיביות מבחינה רגשית של פול האגיס, האיש שמאחורי "התרסקות" ו"גוף שלישי".

עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:

• איימי
• ניו יורק סיפור אהבה
• מקס הזועם
• תפקיד חיי
  

"פרחים לאנה" מגולל שני סיפורים שלכאורה אין כל קשר ביניהם. באחד, מתבשרת אנה (נגורה ארנבורו) כי תופעות גיל המעבר מתחוללות בגופה בשלב מוקדם מהצפוי. דווקא אז אנה, שחיי הנישואים שלה כבויים זה מכבר, מתחילה לקבל בקביעות לביתה זרי פרחים ממי שנדמה כמחזר מסתורי. החיבור בין קמילה והתעוררות לא היה יכול להיות סמלי יותר.

הסיפור השני מתמקד בדמותו של בנאט (חוסאן בנגוצ'ה), מפעיל עגורן באתר בנייה שבו עובדת גם אנה. גם חיי הנישואים שלו אינם סוגים בשושנים (דימוי שחוק אך מתבקש). אשתו, לורד (איטסיאר איטונו), לא מסתדרת בלשון המעטה עם אמו השתלטנית, טרה (איטסיאר איזפורו), שאינה רואה בכלתה אישה הולמת לבנה, ואף מרשה לעצמה להיכנס אל ביתם בהיעדרם ולסדר אותו לפי ראות עיניה.

קשה להתייחס אל הסרט מבלי לחשוף כמה מתפניותיו העלילתיות. נציין רק שאירוע טרגי מביא עם הזמן לקשר שנוצר בין שלוש הנשים, שכמובן אינן מכירות זו את זו, ושזרי הפרחים נהפכים מביטוי של אהבה שלא ניתן להביעהּ במילים לסמל של אובדן וזיכרון.

העיסוק בסרט במצוקה נשית, במוות ומלנכוליה, והחיבור של אלה לרגשות המובעים באמצעות פרחים הוא נוגע ללב כשם שישנם בו יסודות המבקשים לייפותם. נדמה לעיתים כאילו הסרט מודע יתר על המידה לעצמו, והוא עוטה איזו פוזה דיכאונית ושתקנית שמטשטשת את העובדה שזהו, אחרי הכל, סרט לא עמוק במיוחד.

ועם זאת, סרטם של ז'ון גראניו וז'וזה מארי גואנגה שזוהי עבודתם המשותפת השנייה, מצליח להשכיח את מגבלותיו, בעיקר בזכות הדינמיקה בין שלוש השחקניות הראשיות בו. הדמויות שהן מגלמות מעוררות סימפטיה ולא פחות מכך - עניין. העובדה שעלילת הסרט נפרשת על פני מספר שנים (מעבר הזמן מצוין באמצעות כתוביות) מסייעת למערכת היחסים בין השלוש להתפתח באופן מפתיע ומשכנע, ולנוע בין מתח לאמפטיה.

מה שעוד עובד בסרט הוא הממד המלודרמטי בו. קשה שלא לראות איך "פרחים לאנה", בתקופה אחרת ובמקום אחר, היה יכול להיות מלודרמה הוליוודית קלאסית סוחטת דמעות. כל פרט עלילתי בו נבנה בהתאם לכלליה המאפשרים מהפכים דרמטיים פתאומיים, ועיסוקו באובדן ובאהבה לא ממומשת הולם אותה. הסיטואציה הבסיסית בו, שמוכפלת במהלך הסרט, של פרחים הנשלחים על ידי גורם אנונימי, הופכת משכנעת דווקא משום שיוצרי הסרט אינם מתכחשים ליסודותיו הפופולריים.

"פרחים לאנה" מצולם בגוונים דהויים שהופכים את הזֵרים שבמרכזו לאלמנט החי היחיד. יש בכך מידה מסוימת של טריוויאליות אמנותית, אך הסרט מצליח להיחלץ ממנה בזכות המינוריות שבה הוא מתנהל. בסופו של דבר, זהו סרט קטן, יפה ולא משמעותי במיוחד, שכמו הפרחים שבמרכזו - נעים להסתכל עליו, אך הוא קמל (בזיכרון) אחרי כמה ימים.