שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    המדינה שכחה: כך נראים חיי הילדים הישראלים הכי מוזנחים

    החלום הכי גדול הוא להיות נהג משאית. אבל בין הביוב לפחונים, כשרואים סוחר סמים ברכב מפואר - מה יעדיפו? סיור פוקח עיניים עם ילדים בדואים, ואחד שהצליח נגד כל הסיכויים כדי לחזור ולנסות לעזור להם

     

    הילדים שנשכחו    (כתב: עומרי אפרים; צילום: רועי עידן; עריכה: תמר אברהם )

    הילדים שנשכחו    (כתב: עומרי אפרים; צילום: רועי עידן; עריכה: תמר אברהם )

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "יש לי שתי אימהות, אחת יהודייה והשנייה פלסטינית. האמא היהודייה עזבה וזנחה אותי. הלכה לילדים האחרים שלה ואני נשארתי לבד". 

    - מוסא אל קריני (33), מנהל מרכזים לנוער בפזורה הבדואית שנולד וגדל באחד הכפרים הבלתי מוכרים.

     

    קשה להוציא את התמונה הזו מהראש. מדינת ישראל, עשר דקות מבאר שבע. בכפרים הלא-המוכרים שאתם לא מכירים, בין הפחונים, הביוב וערימות הזבל משחקים הילדים ברגליים יחפות.

    בלי אופק, בלי עברית, בלי עזרה (צילום: רועי עידן) (צילום: רועי עידן)
    בלי אופק, בלי עברית, בלי עזרה(צילום: רועי עידן)

    שיעורי הנשירה מבי"ס מהגבוהים ביותר (צילום: רועי עידן) (צילום: רועי עידן)
    שיעורי הנשירה מבי"ס מהגבוהים ביותר(צילום: רועי עידן)

    "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" אנחנו שואלים את חאמד (שם בדוי, שמות הנערים המופיעים בכתבה שונו לבקשת הוריהם) בן ה-17, שנולד וגדל באחד הכפרים הבלתי מוכרים באזור דימונה. "נהג משאית", הוא עונה, תשובה שספק אם תשמעו מנער יהודי בגילו. את סאמר, בן השכבה שלו שמתגורר בכפר סמוך, אנחנו שואלים אם היה אי פעם בים. הוא משיב בשלילה. 

     

    אז חאמד וסאמר בני ה-17 מעולם לא היו בים, ואפילו החלומות שלהם לא מגיעים רחוק - הם נעצרים כאן, במקום שבו הייאוש מאוד לא נוח והתקווה היא לא המנון וגם לא משהו להיאחז בו. חמאד וסאמר הם רק שניים מתוך מאות אלפי צעירים בדואים. בלי אופק, בלי עברית, בלי עזרה, בלי הכרה, בלי תשתיות בסיסיות כמו חשמל ומים מוסדרים. 

     

    לפי פרסום של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שהזמין ח"כ דב חנין, 200 אלף אזרחים בדואים חיים בנגב, כמחציתם מתגוררים בכפרים ומקבלים שירותי חינוך מהמועצות האזוריות נווה מדבר ואל-קסום. שיעורי העוני גבוהים ב-50 אחוזים מהממוצע באוכלוסייה וכך גם שיעורי הנשירה של התלמידים מבתי הספר. הבדואים בפזורה ממוקמים במקום האחרון במדרג הסוציו-אקונומי - העניים ביותר בישראל.

    חלק מהנתונים הללו בני יותר מחמש שנים, שכן בשנים האחרונות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינה מודדת את שיעורי העוני בקרב הבדואים בדרום והם אינם נכללים כלל בדו"ח העוני והפערים החברתיים של מדינת ישראל והמוסד לביטוח הלאומי. הסיבה הרשמית הניתנת לכך: קשיים במדידה וחוסר שיתוף פעולה עם הסוקרים שמגיעים לכפרים. 

     

    "זה ככה כי למדינה זה לא משנה והיא לא עוזרת. יש הרבה מובטלים ויש קצבאות, אבל מה יעשה אדם עם 2,500 שקל כשאין השכלה ועבודה טובה", אומר אחד התושבים שפגשנו, והייאוש ניכר על פניו ובקולו. הוא בן כ-60, מתגורר כל חייו על האדמה שבה שוכן הכפר. "כשהילדים גדלים ככה הם עוזבים את בית הספר והולכים לעבוד... עבודה שחורה".

     

    רובם המוחלט של הילדים והנערים ששוחחנו איתם, בניגוד לגברים שפגשנו, אינם דוברים כלל עברית. אצל מרבית האנשים שעמם דיברנו, הניכור, הריחוק וחוסר האמון במדינת ישראל ניכרו בכל משפט. התוצאה עלולה להיות מסוכנת.

     

    "הפיצוץ יבוא בסוף אם לא נעשה משהו ואם לא נתעורר", אומר מוסא אל-קריני, מנהל מרכזי עמותת עלם בפזורה הבדואית. "כשילד שגדל בלי מים ובלי חשמל בא אליי אחרי שהוא רואה סוחר סמים עם מכוניות מפוארות, בזמן שאחד הדודים הגדולים שלו ששירת בצבא מובטל עכשיו אחרי שהשתחרר - קשה מאוד להסביר לו מה הדרך הנכונה ללכת בה".

     

    זו אולי ההמחשה הטובה ביותר למצב, ממי שמכיר אותו הכי טוב, אחרי שרעה כבשים בכל הוואדיות באזור. והוא דווקא הצליח, מוסא - בכוח, בידיים חשופות, השלים את לימודיו תחת אור מנורה באוהל. הוא הלך לאוניברסיטה, ועזב לזמן קצר את המקום שבו התעצב. אבל בסוף חזר - לעזור לילדים, לילד שפעם הוא היה. "רציתי להיות עם הילדים שאין להם אף אחד", הוא מסביר.

    רוב התקציבים לסיוע - מתרומות (צילום: רועי עידן) (צילום: רועי עידן)
    רוב התקציבים לסיוע - מתרומות(צילום: רועי עידן)

    "למדינה לא משנה והיא לא עוזרת" (צילום: רועי עידן) (צילום: רועי עידן)
    "למדינה לא משנה והיא לא עוזרת"(צילום: רועי עידן)

    מוסא אל-קריני ואמיר דלומי. "מנסים להחזיר להם את האמון" (צילום: רועי עידן) (צילום: רועי עידן)
    מוסא אל-קריני ואמיר דלומי. "מנסים להחזיר להם את האמון"(צילום: רועי עידן)
     

    לפני כחמש שנים החל אל-קריני לעבוד ב"עלם". בשיתוף המועצות המקומיות נווה מדבר ואל-קאסום, התוכנית הלאומית לנוער בסיכון ומשרד הרווחה, הקימה העמותה, שמסייעת לנוער בסיכון, ארבעה מרכזים לילדי הכפרים. למרכזים המכונים "פינג'אן הפוך על הפוך" (בדומה למרכזי "הפוך על הפוך" שפועלים במגזר היהודי), מגיעים הילדים והנערים כדי ללמוד, לשחק ובעיקר כדי לקבל עזרה, תמיכה והכוונה. לחלל שהמדינה מותירה נכנס, כרגיל, המגזר השלישי.

     

    את חאמד וסאמר ועוד כ-16 נערים פגשנו בטקס סיום קורס הכשרה מקצועית שמפעילה "עלם".

     הם היו גאים מאוד לסיים בהצלחה חודשים שבמהלכם למדו כיצד לבנות דלתות ומטבחים וכיצד לתקן בעיות בצנרת, והצטלמו נרגשים כשהתעודות הפשוטות בידיהם. לדברי אמיר דלומי, ראש תחום מרכזי מידע וייעוץ לנוער בעמותה, הרציונל העומד בבסיס ההכשרה הוא להעניק לנערים כלים שיסייעו להם בעתיד: "אנחנו מנסים להחזיר את האמון למי שאיבדו אותו".

     

    במרכז של העמותה מנסים לחבר את הבדואים הצעירים לישראליוּת שלא הכירו, ולאפשר חלומות. אבל בינתיים, מהביוב של קאסר א-סיר האמונה הזו נראית תמימה, תמימה מאוד.

     

    מהרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב נמסר כי לממשלות ישראל אין "מדיניות הזנחה" בעניין הבדואים, "נהפוך הוא - באמצעות הרשות וגופים נוספים פועלת המדינה למציאת פתרונות לרווחת היישובים הבדואים המוסדרים ואלה שאינם מוסדרים כאחד". עוד מסרו כי "לא ידוע לנו נכון להיום על מקומות שבהם אין אספקת מים סדירה ושירותים חיוניים בסיסיים", וכי הרשות מבצעת כיום כ-50 פרויקטים בפיתוח וכ-90 פרויקטים בתכנון בשיתוף הציבור הבדואי בנגב וראשי הרשויות הרלוונטיות, בעלות מאות מיליוני שקלים.

     

    בימים אלו מקיימת עלם מבצע התרמה שנתי למען נוער בסיכון. לתרומות - elem.org.il או בטלפון 2886*

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים