"לתרגם את חנה": קולה של קלישאה מתנפצת

"לתרגם את חנה" הוא לא ספר מופתי, מטלטל וחד-פעמי, או אי אילו כתרים סטריאוטיפיים אחרים שנהוג לקשור לכל מיני זבלונים ממותגים, אבל אם יש ספר שאפשר לקחת אותו כמות שהוא, וללמד דרכו איך כותבים רומן "תקני" כפי שצריך, איך בונים עלילה מהודקת ומדויקת, הכוללת הפתעות ומתחים, איך בונים דמויות "עגולות" כמו בשיעורי ספרות בתיכון, ואיך מפזרים מידע נכון, איך יוצרים השהיות ובעיקר מרתקים את הקורא - זה "לתרגם את חנה".

• עמיחי שלו על יובל נוח הררי
• ספר המתח החדש של דרור משעני בגרסה דיגיטלית
• מסע בזמן: 150 שנה לאליס בארץ הפלאות
  

כמובן, אפשר ללמד כתיבה רק עד מקום מסוים. אבל יש משהו בספר הזה, בחוסר היומרה שלו, ובפשטות הביצועית שלו, שהוא פשוט מרשים. כמו בעל מלאכה מיומן שיבנה את השולחן הכי חזק ויציב, אולי לא הכי מרשים אסתטית, אולי לא הכי מעורר מחשבה, אבל כזה שיחזיק מעמד.

"לתרגם את חנה". לעתים גולש לטלנובלה

כמו כן, כמעט כמו תמיד בעלילה שצריכה להחזיק רומן, צריך לדעת להתביית על סיפור מיוחד, להאיר בזרקור הספרות פיסה היסטורית שכוחה, וזה מה שהסופר הברזילאי רונלדו ורובל עשה כאן: הוא מתאר מציאות של מהגרים יהודים בברזיל בתקופת מלחמת העולם השנייה, שהצליחו לברוח מאירופה השותתת, אבל כאלו שקשורים לרשת של סחר נשים יהודית, נושא שההיסטוריוגרפיה המגויסת שלנו לא אוהבת להתעסק בו.

הדמות המרכזית ברומן היא סנדלר בשם מקס קוטנר, שהמשטרה המקומית מפעילה אותו כמרגל בקרב הקהילה היהודית, ולצורך כך הוא צריך לדווח על פעילויות צדקה מגוחכות ולתרגם מכתבים.

הוא מוקסם מחליפת מכתבים בין אישה בשם חנה לאחותה גיטה, ומתאהב בחנה עד כלות דרך המילים שלה. הוא מחליט להתחקות אחר עקבותיה - ויהי מה. זה לא כל כך קשה. באחד הפרקים הראשוניים הוא מקבל הזמנה לסנדלרייה ומזהה שם את שמה ואת חתימתה.

מכאן הוא יוצא למסע פיזי אחריה, מנסה לכבוש אותה, להתערב בחייה, ומגלה את הקשר האפל בין ריגול מקומי לזנות. העלילה עצמה, כאמור, מלאה מהמורות והפתעות, אבל בשלב מסוים, בעיקר ב"גילוי הגדול" של העלילה (בלי ספוילרים!), דומה שמשהו אותנטי מעט הולך לאיבוד, ושהתפרים העלילתיים אולי תפורים מדי, עגולים מדי.

כמו כן, לעיתים עולה מהטקסט ריח טלנובלי חזק. יש משהו מאוד אמוציונלי ודרמטי בדמויות עצמן, באופן בו הן חוות את המציאות, ובאופן בו

הן מדברות ומרגישות ומתנהלות. כל דבר כמעט גורם להן להתעלף, ובמקרים מסוימים הן אף מתעלפות. התבשיל הזה, לפעמים, גולש מעט מהסיר. אמנם חנה היא מופת מרתק של העצמה נשית - דווקא בגלל שסיפור חייה הוא לא סיפור סטריאוטיפי, סיפור של חולשה, אלא סיפור של בחירה מודעת. היא לא חייבת לעסוק במה שהיא עוסקת, אבל בכל זאת בוחרת לעסוק בזה. אבל חברתה הטובה פאני מתרסקת בצורה מעט מוגזמת.

יחד עם זאת, חשוב לציין גם את סגנונו של ורובל. כמו שאר המדדים, גם הכתיבה שלו מרשימה, זה לא שהוא מפליג לגבהים אסתטיים, פיגורטיביים או ניסיוניים, אבל יש בפואטיקה הדי פשוטה שלו איזה דיוק מושכל, מקצוענות כתיבתית מדופלמת. לרגע הוא לא מלאה את הקורא בתפל.

הכל ממוקד וישיר - מה שגורם לרומן הזה להיות גם קצבי, מבלי לוותר על דבר. יש לא מעט רגעי הומור "יהודיים" קלאסיים. הוא שוזר את עולמו של מקס, אבל גם של אחרים, באנקדוטות סמי-מקראיות, שמוסיפות שומניות נכונה לטקסט, וגם כמה בדיחות בניחוח יידישאי, אם כי לפרקים הוא מעט אירוני ושיפוטי כלפי הדמויות, בעיקר כלפי מקס.

למרות הפגמים הללו, "לתרגם את חנה" הוא כאמור עבודת מלאכה משובחת, כי בעצם זו לא רק חנה, אלא הצורה שבה הסיפור הזה מתרומם מעל הקלישאות המובנות מאליהן, וספרות טובה, גם אם לא מופתית, מתחילה במקום שבו קלישאות מתנפצות.

"לתרגם את חנה", מאת רונלדו ורובל. מפורטוגזית: דלית להב-דורסט. הוצאת פן ספרים, 263 עמ'.