נתניהו ואובמה: הפוליטיקה של הפחד
בראיון שהעניקו מקורביו של נשיא ארה"ב והנשיא עצמו לאילנה דיין ניתן היה להבחין שלמרות הדיבורים הרמים על תקווה ושינוי, גם הם מקדמים 'פוליטיקה של פחד'
הפוליטיקה של הפחד
'פוליטיקה של תקווה' ו'פוליטיקה של פחד' – כך הגדיר הנשיא את שתי האפשרויות הפוליטיות. יועצו, דייויד אקסלרוד, הרחיב: "מפלטם האחרון של פוליטיקאים קיצוניים הוא הניסיון לייצר איום. אם אין ביכולתם לאחד אנשים סביב חזון חיובי של העתיד, יאחדו אותם סביב פחד...השאלה היא למה רוצים...למה נועד השלטון? האם השלטון נועד להאדרה עצמית או שהוא נועד לניסיון ולעצב את העתיד באופן חיובי?" .
אם כן, ניתן לראות את 'פוליטיקת התקווה' כשלטון של חלומות והאמונה שחלומות פוליטיים יתגשמו. מצד שני, נמצאת 'פוליטיקת הפחד', היא לא בנויה על חתירה להגשמת חלום – לפי הנשיא מדובר בפוליטיקה אי-רציונלית הבנויה על סחיפה פואטית של ההמונים באמצעות הפחדים הקמאיים שלהם לשם שימור השלטון.
בקרב רבים ישנו פיתוי גדול להסכים עם דברי הנשיא ומקורביו. הפיתוי להיות 'האדם המתקדם' שמקדם חלום גדול להגשמה, אולם, בתוככי הפיתוי, מסתתר פוטנציאל הרס. כפיית חלומותינו על המציאות, הר כגיגית, משולה לניסיונו של עכבר לקשור מושכות לאוזני הפיל ולרכב עליו. הנטייה לראות את העולם מתחלק לשני טיפוסים: 'מונעים על ידי פחד' ו'מונעים על ידי חלום' משמעותה קונספציה, תבנית מחשבתית המנסה לברוא את המציאות בדמותה – בשפה פשוטה: מדובר באשליה המתחפשת למציאות.
מצא את ההבדלים
מבט בוחן יגדל שדווקא המאמינים ב'פוליטיקה של תקווה' מיישמים 'פוליטיקה של פחד'; 'פוליטיקה של תקווה' הנה דמגוגיה המנסה לדחוף אדם לביצוע מתוך חרדה: "אם לא אבחר בחלום המוצע לי", יאמר קשישא או ינוקא, "יתרחש אסון". אירוני לגלות שדווקא 'החולמים', אלו המאמינים ב'פוליטיקה של תקווה' מונעים על ידי פחד, שכן 'החולם' בורא מציאות כדיכוטומיה, שתי אפשרויות יחידות- אפוקליפסה וגאולה - ושתיהן דמגוגיה המשמשת את 'החולמים', הנשיא ומקורביו.
נדמה כי האליטה הישראלית שייכת ל'מחנה התקווה', נדמה כי רבים באליטה הישראלית מקבלים את החלוקה הפשטנית של הפוליטיקה ל'פוליטיקה של פחד' ו'פוליטיקה של תקווה', לגאולה או אפוקליפסה. ראינו, בעבר הקרוב, חלומות פוליטיים על מזרח תיכון חדש, הרמוניה של דו-קיום עם אש"ף, 'חומוס בדמשק', כל אלו היו טיעונים למען הליכה נמהרת וחסרת אחריות אחר חלום השלום, נימוקיהם של 'החולמים' דאז, ומולנו ה'חולמים' כיום, הנשיא אובמה ותומכיו.
המסקנה פשוטה: אלו שמבטיחים חלום או תקווה על חשבון המציאות כמעט וזהים לאלו המשתמשים באיום-קיומי לשם השגת השלטון – כמעט ואין הבדל בין השניים –אלו ואלו מעוררים חרדה ככלי שכנוע, אלו ואלו רוקדים על הרגשות הקיצוניים של ההמון – ההבדל נמצא בכך ש'החולמים' יודעים לרקוד ולפרוט על רגשותיו של ההמון ,בבגדים יפים יותר.
