ההורים שדואגים לילדים שלנו
הם מוותרים על חיי חברה לטובת דיונים בערב, הילדים מחביאים להם את הטלפון ויש לפעילותם מחיר כלכלי ואישי שהמשפחה משלמת. מצאנו את ההורים שרוצים לשפר את איכות חיי ילדנו ומוכנים לעשות הכול בשביל המטרה
אז עכשיו כשחלק מהמאבקים שלהם מתחילים לשאת פרי, זה זמן מצוין לשמוע מה גרם להם לקום מהכורסא.
טלי בריל:
בת 42 מראשון לציון. נשואה ואם לשלושה (8,5,3), עצמאית, אשת ניו מדיה. ממקימי הקבוצה "דורשים מהפך בחינוך". רכזת הקואליציה הארצית לשיפור התנאים בגני הילדים. יוזמת מחאת העגולות בראשל"צ. ואם זה לא מספיק לכם, היא גם סגנית יו"ר בית ספר וחברה בוועדה לקידום מעמד הילד בעיר.
"הכול התחיל בשנת 2011. יזמתי את מחאת העגלות בראשון לציון, שהתחילה מפוסט יחיד שלי בפייסבוק, והבנתי את הכוח שיש לנו לשנות. ביחד עם חברתי אפרת מונשרי-גורן, פתחנו בפייסבוק את הקבוצה: "הורים דורשים מהפך בחינוך" - העוסקת בחינוך מהגיל הרך ועד לתיכון. בקבוצה עולים לסדר היום עניינים שונים בנושאי חינוך ויוקר מחייה.
"חשבנו אוקיי, הכי הרבה, יצטרפו כמה הורים. אבל הקבוצה סחפה, ומהר מאוד היו בה מספר עצום של חברים. זה גרם לכך שהנושאים הללו יהיו גם על סדר יומם של הפוליטיקאים שהחלו לעלות אצלנו לדיונים בקבוצה.
"בנוסף, יצאנו החוצה מתחומי הפייסבוק - מעלים נושאים לסדר היום הציבורי, יוזמים דיונים בכנסת, מקימים שדולות ומקדמים חקיקה.
"אחרי שהתחילו ליישם חלק קטן מהמלצות וועדת טרכטנברג, נוכחנו שהמערכת לא מותאמת לילדים, אלא הילדים צריכים להתאים עצמם אליה. גני הטרום טרום חובה היו השריפה הבוערת ביותר. התחלנו במאבק ציבורי בקמפיין: "טרום טרום טראומה". במהלך ההתרוצצויות שלנו במסדרונות הכנסת, ראינו שאנחנו לא היחידים.
"גופים רבים היו מגויסים לנושא, והבנו שלעבוד ביחד זה כוח. כך התחילה "הקואליציה הארצית לשיפור התנאים בגני הילדים". הצלחנו להגיע להכרה והשבוע כידוע דווח על התוכנית להוספת סייעת".
- איך מוצאים זמן לכל זה?
"מושקעות בזה הרבה שעות, בעיקר שעות שינה כי אני משתדלת שרוב הפעילות תהיה בלילה. ויש כמובן תמיכה עצומה של המשפחה. זה נכון שבמידה מסוימת אנחנו משלמים על האכפתיות, בימי עבודה ובזמן עם המשפחה. אבל בסופו של יום אני קודם כל אמא. גם אם הילדים משלמים מחיר מסוים מה שמרוויחים גדול יותר.
בזמן המחאה החברתית בתי שהייתה בת שלוש, העמידה בגן את העגלות בשורה וצעקה: "העם רוצה צדק חברתי" וזה כיוון שהיא רואה פרקטיקה של אזרחות ודמוקרטיה בבית".
מיקול ניצא
תושבת ירושלים, נשואה, אמא לשלושה (7,5, 12). מגשרת מקצועית, עוברת בימים אלה הסבה להוראת מקצוע האזרחות. חברת הנהלה ב"ארגון ההורים למערכת החינוך בירושלים" וממובילות מאבק הצהרונים בירושלים.
"עליתי מאיטליה לארץ בשנת 1995 - חודש לפני רצח רבין. בעקבותיו, הבנתי שאני רוצה ללמוד את החברה ישראלית מבפנים והתחלתי לפעול בארגונים חברתיים שונים.
"בשנת 2012, היו אמורים ליישם את תוכנית הצהרונים המסובסדים צהרוני ציל"ה (צהרי יום להעשרה בגני ילדים). הסתבר שהולכים להרע באופן דרמטי את התנאים שהיו קיימים בצהרונים, ובין היתר לפטר את הסיעות ולהעסיקן מחדש תוך הרעת תנאיהן. הייתה פה בעיה ברמה המוסרית, החינוכית והפרקטית, שכן כפי שחזיתי חלקים גדולים מהצוותים פשוט עזבו. הנושא הזה היה בעיני אקוטי במיוחד.
"התחלתי לפנות לרשויות בהתחלה באופן עצמאי, לאחר מכן התאגדנו מספר אמהות. בהמשך, גייסתי עוד הורים למאבק למלחמה על שיפור התוכנית. במסגרת המאבק גיליתי את "ארגון ההורים למערכת החינוך בירושלים" (הוועד הירושלמי) והתחלתי לפעול דרכו מול העירייה ומול משרד החינוך.
"ניהלנו מאבק ארוך ודינמי שהשפיע ברמה הארצית. דרכי הפעולה וההישגים שלנו, היוו מודל למקומות אחרים, והדרכתי פעילים בערים אחרות שניהלו מאבקים דומים. הסוד היה לא לוותר, להמשיך ולעבוד על שיפור התוכנית עד שנגיע למצב הרצוי.
"ההישג הכי חשוב היה לקיחת אחריות מצד הרשויות. אחרי שנתיים וחצי אנחנו באיזון מסוים ועדיין פועלים לשיפור ופתרון בעיות. אני גם מנהלת קבוצת פייסבוק שפעילה עד היום: "סטטוס צהרוני ציל"ה", בה הורים מדווחים מהשטח. לפני כשלושה שבועות נחתם סוף סוף הסכם עם הסייעות וגננות הצהרונים - וזהו הישג אדיר ברמה הארצית".
- ואיך מוצאים זמן להכול?
"העבודה ההתנדבותית היא כמעט משרה מלאה לכשעצמה ושואבת המון אנרגיות, לפעמים על חשבון המשפחה. לפעמים הבנות לוקחות לי את הטלפון ואומרות עד כאן. יש באמת תקופות שצריך קצת לקחת אוויר, לצבור כוחות מחדש ולמצוא את האיזון. בסוף אני פועלת כדי לשפר את חיי הבנות".
- יש לך איזה מסר להורים?
"אני מאמינה שקבוצת הורים נחושה שנלחמת ולא מוותרת יכולה להגיע להישגים ויש מקום לכל אחד לתרום כפי יכולתו. שיתוף ההורים והצוותים, בתהליך קבלת ההחלטות, הכרחי ומועיל לשיפור החינוך הציבורי, גם אם הוא נראה למערכת לפעמים כמטריד".
אסף שפיר
בן 42 מתל אביב נשוי ואב לשתיים (2.4 ו-4), יוצר וידאו וקריאייטיב יחד עם אשתו מיכל קליין שפיר. ממקימי הארגון "גן זה לא מחסן" שנועד לשיפור התנאים בגני הילדים ובפרט הוספת סייעת שנייה.
"עם הכניסה של בתנו הגדולה לגן טרום טרום חובה, מימנה עיריית תל אביב סייעת נוספת רק עד חודש דצמבר. כשהבנו ששעון החול הולך ואוזל, שום נס לא צפוי להתרחש בחודש דצמבר ואנו עומדים להישאר ללא סייעת שנייה, התחלתי להגיע למסדרונות העירייה כדי למחות על המצב בגנים.
"הבנתי שאני לא לבד. הורים מרחבי תל אביב מילאו את המסדרונות והחלטנו להתאגד. רצינו להביא לכך שעיריית תל אביב לא תחכה לפעילות הממשלה, אלא תיקח אחריות על המצב באופן מיידי. המאבק החל כמאבק מקומי בתל אביב והתרחב גם לרמה הארצית, למשל בצעדה רגלית משותפת שלנו ושל ארגונים נוספים לבית הנשיא. בזכות המאבק שלנו ושל אחרים, השיח הציבורי היום השתנה.
"זה לא קל לתמרן בין הפעילות הזו וחיי היום יום, בייחוד שגם אשתי עובדת איתי על הצד הקריאטיבי ועל הכנת הסרטונים למאבק. זה כרוך בהרבה לילות לבנים שבסופם קמים בבוקר להביא את הבנות לגן ויוצאים לצלם שוב. ויש מתח מסוים כאשר הדאגה לעתיד הבנות פוגעת בהווה שלנו איתן".
- אז בכל זאת מאיפה הדרייב?
"אני מרגיש שהדבר החשוב ביותר להילחם עליו כרגע הוא החינוך. שם מתחיל הכול. השאיפה שלי היא להביא את נושא החינוך לראש סדר העדיפויות. זה לא תמיד קל אבל רוב הזמן אנחנו אנשים אופטימיים יותר בזכות הפעילות לשינוי".
ישראל אליסף
בן 36 מירושלים נשוי ואב לארבע (שנה, 5, 9, 11). עובד במשרד החקלאות, מנהל משותף בתחום גנים וחבר הנהלת "ארגון ההורים למערכת החינוך בירושלים". מרכז תחום גנים ב"פורום וועדי ההורים הישובים" ויו"ר וועד ההורים בממד בנות הר נוף ירושלים.
"זה התחיל לפני שבע שנים, פשוט בגלל הכרח. השכונה שאני מתגורר בה היא שכונה חרדית, ולא היה בה צהרון מתאים. המערכת לא הצליחה לתת פתרון, והחלטתי לפעול בעניין. בעצם יצרתי צהרון - הצלחתי לקבל עבור המפעילים החרדים אישור חריג שאפשר הקמת צהרון מיוחד ומעורב שפעל במשך חמש שנים. במהלך הזה נחסכו לכלל ההורים 600 אלף שקלים.
"הבנתי שאם הצלחתי להזיז בקטן, אני אוכל להזיז גם בגדול. תוך כדי הפעילות, הכרתי את הוועד הירושלמי והפכתי לחבר בו. נושא הצהרונים נשאר קרוב לליבי, ואני מאוד גאה בפעילות שלנו בצהרוני ציל"ה שהביאה להישגים רבים.
- איך הפעילות משפיעה על המשפחה?
"העבודה כוללת דיונים רבים ופגישות ברשות המקומית וועדות, וועדות היגוי, פגישות בכנסת ופתרון בעיות מהשטח. איכשהו מצליחים למצוא זמן תוך כדי יתר העיסוקים. המשפחה רגילה לזה שאני כל הזמן בטלפון.
"בחופשה משפחתית הבן שלי שאל אם נוסעים דרך כביש הבקעה או כביש 6, כיוון שהוא יודע שבכביש הבקעה אין קליטה. אבל אני מאמין שכשהילדים יגדלו הם יבינו את מה שאני עושה ויערכו את זה. יש לי גם סיפוק רב מאוד מהעשייה הזאת ומהיכולת לשנות ולקדם. בעקבות הפעילות ההתנדבותית כיום אני לומד מנהל ומדיניות ציבורית ואני מקווה להמשיך ולהשפיע על איכות החינוך בישראל".
עינב גוטרמן
בת 36, מגני תקווה. נשואה ואמא לשניים (6,3), עורכת דין, מייסדת ומנכ"לית עמותת "כולנו משפחה".
"תמיד הציקו לי בעצם הדברים שהציקו לכולם, והרגשתי שאני רוצה לפעול כדי לשנות, אבל ההזדמנות לעשות את זה בפועל התחילה לגמרי במקרה. בזמן שהותי בחופשת לידה עם בני השני, הכרתי בחורה מדהימה בשם דנה גנאל, שהיא פעילה חברתית. ביחד איתה ועם חברת ילדות טובה בשם שירי פרנקל, התחלנו לפעול למען הקמת העמותה מתוך רצון ליצור מציאות טובה יותר.
המדריך המלא: כל מה שאתם צריכים לדעת על גני ילדים
"מהר מאוד הצטרפו אלינו עוד ועוד אנשים. המטרה להוות קול למשפחות צעירות - לצאת מה"סלון", ולפעול לשינוי בשני תחומים מרכזיים: איזון בין עבודה לחיי משפחה ואיכות החינוך בגיל הרך. היינו ממקימי שדולת: "הורות בעידן קריירה" בראשות ח"כ איתן כבל, הובלנו פעילות כנגד ההצעה לשינוי חוק שעות עבודה ומנוחה שעתיד לפגוע בעובדים ובפרט בציבור ההורים העובדים.
"בנוסף אנו עוסקים בקידום רגולציה של סוגיית השחיקה בעבודה וההשלכות הקשות הנובעות מעבודת יתר ומשחיקה. אנו מובילים מזה כשנתיים את המאבק הארצי לשיפור התנאים בגני העירייה והקמנו את פורום 'ילדי ישראל אוכלים בריא', במסגרתו היינו מעורבים בחקיקה שתבטיח פיקוח על איכות המזון במוסדות חינוך. אני מאמינה שהסוגיות הללו הן בעלות השלכות חברתיות וכלכליות רחבות".
- איך מאזנים בין הפעילות שלך בעמותה לבין החיים?
"אני מקדישה לעבודה בעמותה חלק גדול משעות העבודה ומאחר ומדובר בפעילות התנדבותית, אצלי המחיר הוא בעיקר כלכלי. אבל אחרי שנים בהם עבדתי כעורכת דין ולא הרגשתי שזהו המקום הנכון והטבעי לי, כיום לראשונה בחיי אני מרגישה שזהו המקום שלי. התגובה של המשפחה כמובן מורכבת. מצד אחד יש הרבה מאוד תמיכה ושמחה בפעילות החשובה והמספקת עבורי. אבל זה גם יוצר מתח, ומצריך איזון עדין. זה לא פשוט אבל בינתיים אנחנו מצליחים להסתדר ולאזן".
- מה לדעתך האינטרס הכי חשוב להורים כיום?
לייצר קבוצת לחץ גדולה ככל האפשר ושיהיה מי שייצג אותם בצמתי קבלת ההחלטות. יש לנו הרבה יותר כוח ממה שאנחנו חושבים. כל אחד יכול לתרום לא משנה באיזה היקף, וככל שנשתמש בכוח הזה יחד, נוכל להביא לשינויים שאנחנו כל כך צריכים בחיי היום יום".
יניב הילבוך
בן 35 מכפר סבא. נשוי ואב לבת (2), איש מחשבים, מייסד שותף בעמותת "כולנו משפחה". מרכז את נושא החינוך בעמותה, ממובילי המאבק לשיפור התנאים בגנים והוספת סייעת נוספת.
"תמיד היה אכפת לי ממה שקורה כאן. שכשהפכתי לאבא, הרצון לשפר את החיים כאן התחדד ומכאן גם ההתמקדות בנושאי חינוך ומשפחה. אני פעיל בוועד המייסד של עמותת "כולנו משפחה". האג'נדה של העמותה כוללת את כלל המעטפת של חיי המשפחה, מצד אחד מוסדות חינוך ציבורי איכותי ומספק לילדים, ומהצד השני, שתהיה נוכחות הורית אחרי מסגרות החינוך.
"היום לגדל משפחה בישראל בלתי אפשרי מכל הבחינות. קיים מאבק מתמשך במקומות העבודה שדורשים עבודה מסביב לשעון, כאשר הדבר מוביל לשחיקה גדולה יותר ובאופן פרדוקסלי לפריון נמוך יותר".
- איך זה בא לידי ביטוי בחיי היום יום שלך?
"העבודה כוללת לפעמים עבודת נמלים, למשל היינו צריכים לאתר נתונים ממשרד החינוך על עלויות סייעת נוספת, כתיבת ניירות עמדה, פגישות עם נציגי המפלגות, דיונים בכנסת וניהול קמפיינים. זה אומר לפעמים טלפונים במהלך היום, הרבה פגישות במהלך השבוע ועבודה מאומצת בערבים.
"כנראה שהייתי רואה את הילדים טיפה יותר אם לא היית מתנדב אבל אני משתדל שזה יבוא על חשבון פנאי אישי ואולי גם זוגי ולא על חשבונם. המפגשים החברתיים הפכו גם לפגישות העבודה. למזלי אשתי סיוון מאוד תומכת ומפרגנת, ואת מינון הפעילות אני קובע. אני גם מקבל הרבה הערכה, וסיפוק גדול מהעשייה".
- ומה השאיפה?
"אמי מורה ואני סבור שמסגרות החינוך הם דבר קריטי בעיקר בגיל הרך. ומבחינת שוק העבודה השאיפה לא רק לעודד שינוי מהממשלה באמצעות החוקים, אלא גם לעורר מודעות מלמטה מהמעסיקים ומהעובדים. שנגיע למצב שעובד שרוצה לצאת אחה"צ לבלות עם ילדיו לא יצטרך להתבייש, זה יהיה לגיטימי".
לפנייה לכתב/ת 
