שמי ירון, ואני מכור למכונית חשמלית

מעטים יודעים, אבל רכב חשמלי זה כמו סקס: אפשר לקרוא על זה, אפשר לדבר על זה, אבל עד שלא תנסה את זה, לא באמת תדע במה מדובר. בואו, הצטרפו אלי לסיבוב.

אין כתם שחור מתחת לרכב(ניר בן זקן)

אתם רואים את ה-"100% אלקטריק", אבל אני רואה משהו אחר. שנה וחצי חונה הפלואנס החשמלית שלי באותו מקום, ומשהו השתנה בחניה. בתחילה לא הצלחתי להבין מה, אבל עכשיו זה ברור: נקי. מכירים את הכתם השחור הזה על הרצפה מתחת לחלק הקדמי של כל רכב? אין כזה. ככה זה כשאין בוכנות, ואין מזרקים, אין גיר ואין שמן גיר, אין מצמד, אין חום, אין רעידות, ולפיכך גם אין משאבות דלק ושמן, אגן שמן, ושאר המערכות שאמורות להתמודד עם כל הרע הזה. ומן הסתם, אין צורך לטפל במה שלא קיים, ולכן גם לא לשלם. רגע, עוד לא הגענו לחלק הזה. בואו נתקדם אל הרכב. קולטים שחסר לכם משהו? זה הריח, שאין ממנו שריד. דלק שמן, כלום. בקרבת האוטו החונה אפשר להריח את הרקפות בגינה. שום דבר מעבר.

עכשיו היכנסו ושבו במושב הנהג. אין חשש, התפעול רגיל לחלוטין. ואגב, גם בפנים האוטו מריח טוב, מאותן סיבות מוזכרות. הכניסו את המפתח לחריץ המתאים והניעו. כמו שאתם רגילים. מנוע לא תשמעו, אין חשש. הדבר היחיד שתשמעו בכל זאת הוא צליל חלש והדבר היחיד שתראו הוא נורית קטנה-ירוקה עליה כתוב Go. זה סימן שהכל בסדר. העבירו ל-D, וסעו. קדימה, לחצו על הדוושה. אני רואה את החיוך מתפשט לכם על הפרצוף. אתם לא הראשונים עם החיוך הזה, וגם לא האחרונים. כן. הוא מ-א-ד חזק.

סעו כרגיל, ולפני הרמזור פשוט הרפו מהדוושה, בלי ללחוץ על הבלם. מרגישים את ההאטה? זה המנוע שבולם ומייצר חשמל באותה הזדמנות. בנסיעה נכונה כמעט לא לוחצים על הבלמים, ולכן גם כמעט שלא מחליפים אותם. מאז שאני נוהג ברכב חשמלי, נסיעה ברכב רגיל נראית לי ממש מעייפת. צריך לעבוד קשה. וכן, כדאי להפנים: לרדת ירידה זה כמו לתדלק תוך כדי נסיעה. ובחינם.

מחפשים את "מד-הדלק"? הנה הוא, משמאל. רק שהוא "מפלס" חשמל, אותו מודדים באחוזים. במקרה, האחוזים כמעט זהים לקילומטרים (100% הם בערך 100 ק"מ). האוטו מספר לכם בכל רגע כמה קילומטרים בדיוק נותרו לו בסוללה. והיכן טוענים? בבית, בעבודה, אצל חברים, בכל מקום שיש בו שקע חשמלי. כבר אין צורך בעמדת טעינה מיוחדת, כי יש מטען נייד, ייעודי, מתוצרת רנו. וישנם עוד פתרונות. נכון, אי אפשר לנסוע לאילת ואין תחנות של בטר-פלייס. זהו רכב שני אידיאלי, שעושה את רוב הקילומטרים במהלך השבוע. לעבודה וחזרה. הקפצות לחוגים של הילדים. לקניות. לסרט. לפאב בערב. וגם בסופשבוע, לבקר את ההורים. האמינו לי, אף אחד במשפחה כבר לא רוצה לנסוע באוטו אחר.

וכמה עולה התענוג? אפשר להשיג בונבון חשמלי יד שנייה בן שנתיים-שלוש במחירים של 40-50 אלף שקלים. ואגב, המחיר שלהם רק עולה, משום שרבים כבר מבינים כמה זול ונעים הרכב הזה. ולא הרבה מוכרים אותו. כמה עולה קילומטר? בואו נגיד שאם על הסובארו, הרכב האחר שלי, אני מוציא 1,000-1,500 שקלים בחודש, אז עבור נסועה (קילומטראז') דומה בפלואנס, אני משלם 100-150 שקלים. עשירית. ולא הגזמתי. טיפולים? זול מאד. מחליפים פילטר למזגן, ופילטר למאוורר. זהו.

ומה קורה כשהסוללה "תיגמר"? אז, זהו, שבינתיים הסוללות עומדות בגבורה במשימות, ועל אף שהן אכן "מתכלות", הרוב המוחלט של כלי הרכב עושה בקלילות את כל תסריטי השימוש הסבירים שפירטתי. כל זמן שלא תצפו מהרכב לנסוע הרבה מעבר ל-100 קילומטרים בין טעינות, אתם תהיו בסדר. למעשה, הרבה יותר מבסדר. אתם תהיו מאושרים כמו כל מי שיש לו רכב חשמלי.

האושר שלנו, נהגי החשמליות, אינו תולדה של שכנוע פנימי, או כפי שקוראים לו ליתר דיוק, דיסוננס קוגניטיבי. הרכב האחר שלי, זולל-הבנזין, הוא גם מזהם, גם מטרטר, מיושן, חלש, דורש טיפולים רבים ואינו מספק את חווית הנסיעה העתידנית שמספק לי הפלואנס. יותר מכל דבר אחר הוא.... תנור, ואני משלם עליו פי עשר מאשר על הרכב החשמלי. כשיגיעו לארץ רכבים חשמליים עם טווח מוגדל, והם יגיעו בקרוב, לא תהיה דילמה יותר לגבי הרכב הראשון של המשפחה. לגבי השני כבר מזמן אין לי. חשמל.