"אח יקר": מרשימה במיוחד

יומן מלחמה שנכתב במהלך מלחמת יום הכיפורים על ידי חייל שריון, תחת אש תופת ובעיצומם של הקרבות בהם מצא את מותו, מתגלגל לידי אחיו שעזב את הארץ בעקבות הטרגדיה. היומן, שהוסתר עמוק בתיק סגור בארכיון צה"ל, חושף מחדל אחרי מחדל בהתנהלות הכוח ומתאר בפרוטרוט את חמש השעות האחרונות לחייו בטנק שננטש על ידי מפקדו, הופגז ועלה בלהבות על הלוחמים שבתוכו.

יומן מלחמה של חייל מת פותח תיבת פנדורה(צילום: ז'רר אלון)

חשיפת היומן חושפת לראשונה גם את אחורי הקלעים של עסקי הענקת הצל"שים בצה"ל על הפוליטיקה הפנימית שקשורה בהם, על השתקות של המערכת שמנסה לכסות לעצמה את האחוריים ועל השתיקה של המשפחות השכולות ולו רק כדי להיאחז באמונה שמותם של הבנים לא היה לשווא.

"אח יקר", המחזה האוטוביוגרפי המצוין שכתב גדי ענבר, ומציג בימים אלה בתיאטרון הקאמרי, בבימויו של עודד קוטלר, חושף את מנגנוני ההגנה העצמית של המערכת שמשתמשת במנגנוני ההדחקה של משפחות הנופלים ("לו הייתם יודעים יותר ושותקים פחות, אולי הצבא היה לומד לקח מטעויות"). זה מחזה שמדבר גם על המחיר שמשלמת החברה הישראלית על מיתוס הגיבור שהיא מטפחת ואינו מותיר מקום לחלשים ולחולשות. ענבר סוגר חשבון גם עם החברה הקיבוצית - מקום הולדתו של היהודי החדש, החזק, זה הבנוי ללא מורא ופחד, על השוביניזם, הכוחניות והזיוף שבה, על חבר מביא חבר, על אנשי צבא שפישלו ולמרות זאת מפלסים את דרכם לפוליטיקה, לתפקידי מפתח ולמערכות אחרות בהם יופקדו בידיהם חיי אדם.

מנגנוני ההגנה של המערכת מול מנגנוני ההדחקה של משפחה שכולה(צילום: ז'רר אלון)

ההצגה הריאליסטית שהרכיב עודד קוטלר היא תצרף מרתק שבו כל החלקים משתלבים זה בזה לבניית שלם. זה מתחיל, כמו תמיד, בליהוק מדויק באופן גורף כשלמען האמת קצת קשה להצביע על תפקיד ראשי מרכזי שכן, כל הדמויות עונות במובן זה או אחר לתואר: גיבור. לכל אחד מהשחקנים יש את הזרקור שמאיר חזק מעליו. גדי יגיל, בתפקיד ראש יחידת ההנצחה בצה"ל, מייצג את ישראל המוסרית, זו שנאחזת בעובדות, לא נותנת לכיבודים לבלבל אותה ומוכנה לשלם את המחיר. יגיל בדרכו מצליח לשבות את הלב במרחב שבין רוח שטות לצער מפוכח. יחיאל פרלמוטר שלו הוא הרבה מעבר לקווי מתאר של דמות או דימוי.

אסתי קוסוביצקי ורמי ברוך, הם הורי החייל המת, אלה שנותרו מאחור עם הכאב, הפחדים, לקיחת האחריות וההלקאה העצמית. הם מציירים זוגיות פריכה, קשה ושברירית בו זמנית, רווית שתיקות והשתקות. במונולוג בו מבקשת האם לדבר אחת ולתמיד על תכני היומן שהוסתר ממנה, קוסוביצקי ממוטטת את חומות השתיקה ומפלחת לב.

החייל שבטנק, הפסיד. תפקיד כפוי טובה(צילום: ז'רר אלון)

גם נקודת השבר של האב שחי בשקר הגבורה של הבן המת אך בסופו של תהליך מתפכח, היא רגע משחקי מפלח לב. שחקנים נוטים ליפול במונולוגים מסוג אלה ולבלבל דציבלים ברוויה אמוציונלית - זה לא המקרה. נהפוך הוא המינונים המדויקים והשליטה בכלי - אחיזת גוף, תנועה וקול - הופכת את הטקסט שהם אומרים לכלי נשק עצמתי ומחלחל.

אודי רוטשילד בתפקיד האח שעקר לניו יורק מדלג מעל לכל פיתיונות הקלישאות שמקופלים בדמות - ישראלי יורד, היפי, אנטי ממסדי, נון קונפורמיסט. הוא מאגף בעדינות את הדימוי ונותן חיים ועומק לדמות, בין היתר, בזכות עבודה רגישה מול פרטנרים שותפים שבאה לידי ביטוי בכל מחווה גופנית.

כנרת לימוני בתפקיד האחות השכולה, שמאורסת למפקד הטנק של אחיה, מנפצת ולו במעט את המשבצת הילדותית שמלווה אותה כצל. בהצגה הנוכחית לחיוניות הטבעית שלה יש קיר אחורי של עצב עמוק וזה מוסיף ממד וצבע.

דויד בלינקה, בתפקיד מפקד הטנק שהפקיר את חייליו למוות, לא מפסיק להפתיע. בלינקה, שעד כה שיחק בעיקר בתפקידי משנה בקאמרי, בונה את הדמות בקרשנדו שהולך ומתגבר עד למפץ הגדול בסופו של דבר. הוא "האיש הרע" לכאורה בטרגדיה שבה כולם קורבנות. הרגע שבו יורדת המסכה וחושפת את פניה של החולשה האנושית, אינסטינקט ההישרדות של מי שהיה חייל מפוחד ונשאר עדיין לכוד בשדה הקרב, הוא רגע גילוי עצמתי של שחקן. אסף פרי, אבי גולומב ורביב מדר הם שלושת החיילים שנשארו בטנק. שחקנים/ניצבים שנשארים בצל בתפקידים כפויי טובה ומכאן המקום לציין את שמותיהם. הם עומדים/יושבים מאחורי מסך עשן. פניהם כמעט לא נראים אבל הקולות מעבירים היטב את תחושת הפחד שהופך להיסטריה בשעות האחרונות לחייהם בתוך הטנק המעושן. 

אבל הצגה היא לא רק שחקנים ובהצגה הנוכחית, ידו של המושך בחוטים, כלומר הבמאי, מורגשת היטב והיא יציבה ובוטחת. קוטלר, שהיה בשבועות האחרונים תחת מתקפה חזיתית בעקבות דברים שאמר בכנס החירום של האמנים, עלה לבמה בהשתחוויה כשהוא חובש קסדה.

כמו מחוץ לבמה כך גם בהצגה, עושה רושם, הוא לא התחמק מהתמודדות בשדה הקרב של המציאות הישראלית. קוטלר הידק את הטקסט למידותיהם המדויקות של השחקנים ועבודתו עם כל שחקן ושחקן כמו גם הדגש על אנסמבל ושותפות, מביאה לתוצאות מרשימות במיוחד.

הבחירה מעצב התפאורה, במבי פרידמן, לנטוע את המתרחש בתוך ים השיבולים שמקיף את הבמה, מטאפורה למיתוס הצבר - הקיבוץ, ארצישראל היפה, כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם - לצד שמירה על אסתטיקה תקופתית, נותנת את הריחוק המנחם מישראל של היום ואולי כך עדיף.

שלוש הצגות, שעלו בעונה האחרונה על במות התיאטרון בארץ, נוגעות במיתוס הישראלי ושברו דרך תוצאותיה הרות האסון של מלחמת ששת הימים שהובילו לקטסטרופה של יום הכיפורים. "אח יקר" של גדי ענבר, "אלה גרוסמן" של דפנה אנגל מחרז והעיבוד המחודש של "גורודיש" מאת הלל מיטלפונקט, מאפשרים לפתוח את הפצע הישן לדיון מחודש. "אם הייתם יודעים יותר ושותקים פחות, אולי מישהו היה לומד את הלקח ולוקח אחריות", אומרת אחת הדמויות במחזה של ענבר. 40 שנה אחרי המלחמה ההיא זו נקודה למחשבה ששווה להיעצר עליה.