שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שמחה כפולה: עגנון ולוין באופרה הישראלית
    שתי אופרות ישראליות מקוריות בבכורה זו סיבה למסיבה, וכשזה מוצלח - החגיגה כפולה. האופרה הישראלית הלכה על כל הקופה והצליחה בגדול: "האדונית והרוכל" ו"שיץ", שתי הפקות מעולות בערב אחד, מספקות סיפורים מבעיתים ומרתקים על מוות, תאווה ויחסים. המוזיקה משובחת והביצוע נפלא

    זה בדיוק מסוג המופעים שמצדיק את קיומה של אופרה ישראלית בתל אביב. כשהיא יוזמת שתי יצירות מקוריות, היא ראויה לכל שבח. וכשההפקה גם משובחת - השבח כפול ומכופל.

     

     

    צילומים: יוסי צבקר (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    צילומים: יוסי צבקר

    למרבה הצער האופרה לא מרבה ללכת על יצירה מקורית. נוח יותר לייבא שלגרים מוכחים מחו"ל, והרבה יותר קשה, גם מסוכן מסחרית, לתת למלחין מקומי לכתוב אופרה מודרנית. הקהל הרי אוהב לשמוע את האַרִיוֹת המוכרות ולהתמסר שוב ושוב לסיפורי האהבה המופרכים של ורדי או פוצ'יני. ובכל זאת, מעת לעת האופרה לוקחת סיכון, ולפעמים זה מצליח ("הילד חולם" של גיל שוחט על-פי חנוך לוין) לפעמים פחות. אבל ההימור לעולם ראוי לכל שבח.

    הפעם הוא הצליח בגדול.

     

    שתי אופרות בערב אחד: הסיפור הקצר של ש"י עגנון "האדונית והרוכל" הפך לאופרה בהלחנתו של חיים פרמונט (ליברית מאת צרויה להב). ו"שיץ", הקומדיה הסאטירית של חנוך לוין (ערוכה בידי מולי מלצר) הפכה לאופרה בהלחנתו של יוני רכטר.

     

     (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)

    לכאורה אין דבר משותף בין שתי היצירות האלה. סיפורו של עגנון הוא נובלה גותית מוזרה על אישה-שֵדָה נוצריה האוכלת את בעליה ושותה את דמם, אך נופלת קורבן בפני "מי הקרח" הזורמים בעורקיו של מאהבה הרוכל היהודי. ואילו המחזה של חנוך לוין הוא קומדיה ישראלית, עכשווית וסרקסטית. אבא, אמא ובת מתבגרת שההורים רוצים שתתחתן כבר ותסתלק מביתם. ואכן נמצא החתן שנאות לשאתה, אחרי משא ומתן קשוח עם האבא. ואז כמובן תפרוץ מלחמה ולאחריה הוא יעשה חיִל כקבלן עפר ויחלץ מעסקי המוות ברכה בעמלו. עד שבמלחמה הבאה ייהרג ורוחו תתחנן להיוותר מתחת לשולחן חותניו. האהבה אצל לוין היא עסק, המלחמה היא בודאי עסק, המוות הוא סחורה, והחיים הם משחק של כח מתמיד שבו לעולם יש תליינים וקורבנות. אך מקומם של אלה גם אלה תלוי על בלימה ותפקידיהם מתחלפים.

     

    אז למה בכל-זאת בחרה האופרה לחבר את שתי היצירות הללו לערב אחד? אני לא משתגע על ההסבר של הבמאי, עדו ריקלין, לפיו גיבוריו של לוין הם הצאצאים המטאפוריים של הרוכל של עגנון. ההסבר שלו מתכתב עם הפרשנות הלאומית הרווחת לגבי "האדונית והרוכל" כאילו זו מטאפורה על מצב העם היהודי בלב העולם הגויי העוין. נו טוב. שיהיה. אבל אני מעדיף להתמקד במישור היצרי-מקאברי המשותף לשני הטקסטים: בשניהם יש חיבור בין מוות לאוכל. בשניהם היחסים הזוגיים הם יחסי טורף-נטרף. בשניהם העולם הוא מגרש משחקים של אימה, זדון, חשד ובעיקר זמניות חולפת.

     

     (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)

    כך או כך, כל אופרה עומדת לעצמה. מצד הטקסט, מלאכת הליברית של "האדונית והרוכל" נועזת. צרויה להב ברחה לגמרי מהטקסט העגנוני וכתבה טקסט חדש שמאפשר לה לברוא לאדונית ולרוכל אישיות. והטקסט עצמו, ערבוב סגנוני שלם, לא מתחייב לשפה או טון ברורים, אבל אני דווקא אוהב את הרוח המשוחררת הזו. כשעושים מעגנון אופרה, מותר גם להיחלץ מהעגנונית. הטקסט של לוין לעומת זאת נותר כמות-שהוא, עם קיצורים והתאמות מתבקשות.

     

    אבל העונג המיוחד במופע הזה בא מצד המוזיקה. של שתי האופרות. מוזיקה מקורית, עכשווית אך מתקשרת, שואבת ממקורות מוזיקליים מוכרים, קליטה. המוזיקה של חיים פרמונט (מלחין ותיק ופרופסור להלחנה באקדמיה למוזיקה בירושלים) היא מוצר אופראי חריג. למעשה זה רצף כמו-רצ'טטיבי אחד ארוך, נטול הפסקות לחלוטין. המעניין באופרה הזו הוא התפקיד הדומיננטי של התזמורת. היא מלווה אקטיבית שמדגישה ומבליטה כל רגע או מהלך דרמטי. למעשה התזמורת אצל פרמונט מייצרת שכבה מלודית, לעיתים עשירה יותר מזו שמושרת בפי הזמרים. זו ללא ספק אופרה עם תזמור מורכב ומעניין ומעורר.

     

     

    אשר ליוני רכטר, הוא הוכיח כאן שהוא לא רק מלחין שירים נפלא, אלא שמסוגל להתמודד בהצלחה רבתי עם המורכבות והקשיים של מוצר מוזיקלי כה מורכב כאופרה. מה שמעניין זה האופן המתוחכם שבו הצליח לנייד את האווירה המוזיקלית מסרקאזם מוחלט לטרגדיה של ממש. עד לחלקה האחרון של האופרה, המוזיקה שלו מממשת את לוין באמצעות הנגשה אבסורדית בין הטקסט למוזיקה. כך למשל זוכה הטקסט הבא למוזיקה רומנטית בעליל: "הייתי רוצה להתחתן עם צ'יפס, צ'יפס קשה / ושזוף וחם / הייתי עוטפת אותו בשקית, והולכת אל שפת הים / שם הייתי יושבת על סלע קטן, ולועסת אותו לאט / ותוקעת לי ככה, אל מול השקיעה / גְרֶפְּס קטן ונחמד".

     

    אבל אז מגיע הרגע שבאופן, כמעט פלאי, המוזיקה של רכטר מְשִירה מעליה את האירוניה והופכת למשהו אמיתי. זה קורה כשהבעל של שְפְּרַכְצִי נהרג. את המהלך המוזיקלי הזה מתחילה האמא: "בשש לפנות ערב יבוא המבשר, ובשש ורבע ילך כבר לבית אחר...". ולפתע המוזיקה המגחיכה הופכת למוזיקה טראגית. והיא נוגעת ללב ממש באריה של שפרכצי ("באמצע החיים המייגעים באה אל ביתי המדינה, הושיטה יד גסה ולקחה את בעלי"). כאן יוני רכטר בונה מהלך מוזיקלי מזהיר: האריות הופכות בהדרגה לדואט והדואט לטריו, כשרוחו של הבעל מגיעה ("ואת לפתע תאהבי אותי כפי שלא אהבת מעולם") - והמוזיקה לא פחות ממרגשת.

     

     (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)

    וכעת לביצוע, ונתחיל דווקא במנצח, איתן שמייסר. הוא הניע את הערב כולו, באינטנסיביות, ביד בטוחה מאוד, תוך שמירה על דינמיות רציפה. והתזמורת הסימפונית ראשון לציון נענתה לו בערנות חושנית כמעט. ואשר לזמרים, בשורה התחתונה כולם היו טובים. וזו בשורה נפלאה, שכן בשתי האופרות שרו ישראלים בלבד. והם הוכיחו שאפשר להרים הפקה אופראית שלמה על טהרת שירת זמרים ישראלים. פה ושם כבר נוכחנו בזה בעבר.

     

    וזו הוכחה שלא צריך לרוץ ולחפש "כוכבים" באיטליה או ברומניה. הבאתם לכאן היא אולי נוחה כלכלית (זמרים שמתמחים בתפקידים ספציפיים, כך שהבאתם יעילה וחסכונית), ודומני שהנהלת האופרה גם חושבת שהקהל סומך יותר על הזמרים המיובאים. לדעתי זו טעות. הקהל דווקא אוהב את הכוכבים המקומיים "שלו". ובצדק, כי יש פה כישרונות משובחים. קחו לדוגמא את גיא מנהיים. טנור מצוין שמקבל באופרה בעיקר תפקידי משנה, קומיים בדרך כלל. והוא תמיד מצטיין בהם, כמו למשל, בשנה שעברה, ב"סיפורי הופמן". אז מדוע שלא ישיר תפקיד טנור ראשי בפוצ'יני?

     

     (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)

    למרבה השמחה הפעם האופרה הפקידה בידיו את התפקיד המרכזי והתובעני של הרוכל, ומנהיים שר מצויין, ויצק בדמות הרוכל פריקת-עול אך גם ספק, חרדה אך גם התמסרות. הנאה רבתי סיפקה לנו גם יעל לויטה בתפקיד שפרכצי, גיבורת "שיץ". יש לה סופרן עשיר ושופע ונוכחות בימתית מרשימה. ברור לגמרי שזו זמרת שיכולה לשיר תפקידי סופרן דרמטי אופראי כמו גם אופרטות קלילות מסוגו של יוהאן שטראוס הבן. היא ניחנה בגמישות הקולית והמשחקית הנדרשת. עוד זמר צעיר יחסית ומצוין הוא הבריטון עודד רייך, יש לו קול עמוק משובח ומשכנע. והוא הפגין גם כשרון משחק, בתפקיד צ'רכס, בעלה הנכלולי של שפרכצי.

     

    את אירה ברטמן (היחידה שכן זוכה לתפקידי סולו מרכזיים באופרה) ואת עידית זמיר לא צריך להציג. שתי סופרניות ותיקות, חזקות ומרשימות מאוד. אישית הייתי עושה ביניהן הצרחה, כי דומני שסוג האנרגיות של ברטמן מתאים יותר לתפקיד האדונית, ודווקא זמיר עדיפה לתפקיד צשה. ואחרון חביב, הבריטון הותיק נח בריגר, כדרכו אמין וסולידי.

     

     (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    (צילום: יוסי צבקר)

    הבמאי עידו ריקלין, שזו עבודתו הראשונה באופרה הישראלית, הוכיח כי גם בזירת הבימוי לא חייבים ישר לרוץ לבמאים בחוץ. את החיבור בין שתי האופרות הוא יצר על-ידי זירת-במה דומה, שמעין מלתעות ברזל עוטפות בה את "כלוב-החיים". הכנסת שלושה שחקנים-רקדנים-"אילמים" לשתי ההצגות היתה הברקה. "באדונית והרוכל" השלישייה הזו הם ספק נשמות בעליה המתים של האדונית, ספק שלושה כלבים, ספק שדים משרתים. גם ב"שיץ" יש להם תפקידים מגוונים, ספק חיילים, ספק אביזרי במה חיים. תנועתם הבלתי פוסקת מעניקה לשתי ההצגות הסטטיות יחסית - דינמיות ותנועה.

     

    לסיכום: האופרה העיזה והצליחה. המופע הזה מעניין ומקורי, מבוצע נפלא ומהנה מאוד. מומלץ בחום. והלוואי ובכל עונה תצליח האופרה הישראלית להעמיד הפקה מקורית ואיכותית שכזו. ראוי שהיא תעשה את זה. זה תפקידה. והיא הוכיחה שהיא יכולה לעשות זאת מצוין, כשהיא רוצה. ולמרבה השמחה יש כאן קהילת יוצרים גדושת כשרון - מלחינים, כותבים, במאים, מנצחים, נגנים וכמובן זמרים - שיאפשרו מזאת. אם רק יינתן להם הצ'אנס.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים