שברתם את הראש / טור
כיצד הפך כל כדורגלן שני שמקבל כותרת בעונת המלפפונים ל"שובר שוויון"? צביקה נעים על הביטוי המופרך של השיח הספורטיבי בקיץ 2015
אני לא יודע אם אתם מעודכנים, אבל מסתובבים פה מלא "שוברי שוויון" – בן שהר הוא "שובר שוויון" שיביא תואר לבאר-שבע, טוטו תמוז היה אמור להיות "שובר השוויון" של הפועל ת"א ורוני לוי הוא "שובר שוויון" בגרסת המאמן. אם תמצמצו לרגע, אתם עוד עלולים לשמוע שניסו קפילוטו הפך ל"שובר השוויון" של טביב, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.
בואו נבחן רגע את הביטוי החלול הזה. כדי לשבור שוויון צריך שקודם יהיה פה שוויון. כלומר ההנחה המוקדמת היא שהליגה הישראלית כל כך שוויונית ודרמטית שמספיקה נחיתה של עילוי כמו שהר והנה קיבלתם מהפך. וכל זה בליגה שבה מכבי ת"א - העשירה בפער ניכר - לוקחת אליפות כבר שלוש שנים ברציפות, בלי ממש להזיע ועם נדנדת מאמנים מדי קיץ.
אני הראשון שיצנן בקבוק עראק אם האליפות תנדוד מחוץ לגוש דן (יש מצב שהיא עושה עצירה קצרה בנתניה?), אבל כדי שזה יקרה לא מספיק להגיד שלוש פעמים ברציפות "שובר שוויון" ולקוות שמשהו ישתנה. הביטוי המופרך שהשתלט על השיח הספורטיבי מעיד על דבר מאוד פשוט: הרמה בליגת העל כל כך ירודה והסחורה בשוק כל כך בינונית עד שכל ליגיונר שמסוגל לתת פס תוך כדי לעיסת מסטיק הופך למלך.
אה, אבל המלכים האמיתיים הם הסוכנים: אלה מפמפמים לנו בלופים תוך כדי שהם לועסים לנו את המוח עם מושגים מחורטטים.
טגה ודסה לא זקוקים לליטוף
אחרי אמייה טגה אני עוקב מאז שעלה לבוגרים של מכבי נתניה. ראיתי אותו בימים הקשים כשהאוהדים (כולל אלה של קבוצתו) עשו לו את המוות, כשהוא בחר להילחם בנחישות על מקומו (במגרש ובחברה הישראלית) וכשהוא עלה עם הנבחרת הצעירה ליורו 2007. לפני מספר שנים גם יצא לי לפגוש אותו בפעילות התנדבותית עם בני נוער יהודים וערבים, שם הוא דיבר באומץ וגילוי לב על גזענות שחווה כבן העדה האתיופית. בני הנוער, שהקשיבו לו בעיניים נוצצות, סיפרו כשיצאו מהחדר ש"טגה נתן לנו הרבה כוח". הוא עצמו יצא משם נרגש עד דמעות.
את אלי דסה אני לא ממש מכיר, וההתרשמות היא רק מההופעות שלו בתקשורת. נראה שמדובר באדם חזק, שלא חושש להביע את דעתו בצורה ישירה ועושה זאת בצורה טובה.
המינוי שלו לקפטן בית"ר ירושלים הוא לא רק ראוי (אף אחד לא עושה לו טובה), הוא מבורך בעיניי.
בימים האלה בהם העדה האתיופית עוברת עוד טלטלה כואבת, כולנו אוהבים לחבק אותה וללטף לה את הראש בפטרונות.
אני אשתדל לא לחטוא בפטרונות בעצמי, אבל דומני שאנשים כמו טגה ודסה לא זקוקים לליטוף. הם צריכים שנהיה שם ונילחם איתם גם כשהרעש ידעך. שנקשיב לכאב שלהם בצורה נקייה, גם כשהם כועסים, גם כשהם מחזירים לקהל - בואו נראה אתכם נשארים מנומסים כשנוהמים לעברכם במשך 90 דקות – וגם סתם בימי שגרה.
המלחמה בגזענות לא נעשית ע"י ליטוף הקורבן, אלא בחבטה לראש של המקרבן.
לפנייה לכתב/ת 
