אני הילד השמנמן שצעקו לעברו "יא הומו"
"תום ההומו", הם היו קוראים לעברי, מפילים אותי לקרקע, דוחפים ובועטים. הומו היתה הקללה האולטימטיבית, מילת גנאי ובושה. יותר מכל רציתי להיות כבר מבוגר. רציתי שהילדות העצובה כל כך שבה החברה חורכת באכזריות את ליבי תיגמר כבר
לברוח, וכמה שיותר מהר. זה הזיכרון המוחשי ביותר שלי מתקופת הילדות. רק רציתי להימלט, לא לשמוע עוד את צחוקם של הילדים הלועגים שוב ושוב לילד השמנמן והמשקפופר, לא להיתקל בבריונים שרוצים להפליא את מכותיהם ולהטביע אותי פעם אחר פעם בשלולית באתר הבנייה ליד בית הספר, ולא לחוש יותר בבדידות תהומית.
לטורים הקודמים של תום:
כשזרקת אותי הבנתי שעליי לצאת מהארון
אמא שלי עדיין לא סלחה לי על נטייתי המינית
"תום ההומו", הם היו קוראים לעברי, מפילים אותי לקרקע, דוחפים ובועטים. הומו היתה הקללה האולטימטיבית, מילת גנאי ובושה. יותר מכל רציתי להיות כבר מבוגר. רציתי שהילדות העצובה כל כך שבה החברה חורכת באכזריות את לבי, תיגמר כבר.
הייתי שם
הייתי שם כשהילדים לא הזמינו אותי ליציאות כיתה. הייתי שם כשבמשחק המחניים רק אותי לא בחרו. הייתי שם כשהקפיצו את הילקוט שלי, רק כדי לראות אותי מנסה לתפוס אותו, מועד ונופל. הייתי שם כשהמורים לא הבינו מדוע אני כל כך לא רוצה לצאת לטיולים עם הכיתה, ולא מוריד את החולצה בשיעורים בבריכה. בילדות כזו, אתה רואה את המדרכה לא מעט. היא שם כשאתה משפיל את מבטיך כל כך הרבה פעמים ביום. היא שם כשבריונים דוחפים ומפילים אותך לקרקע, והיא שם כשאתה מסתתר ומתחבא מהעולם.
בשלהי גיל ההתבגרות, החלטתי לעשות מהפך. מילד חנון, עצוב ושמנמן עם ציונים טובים, המתורגם אוטומטית ל"הומו", סיגלתי לעצמי הלכות דרך גבריות, לעתים מוגזמות. התחלתי להתאמן, ירדתי דרמטית במשקל, הסרתי את המשקפיים. הפכתי לפופולארי בקרב הבנות שרצו את קרבתי (כנראה משום שבנות פשוט אוהבות את החבר הגיי הנאמן), בעוד הבנים לא ממש הבינו היכן תום ההומו שהם רמסו כל השנים.
אבל צלקות אינן נרפאות. הן נותרות שם כאות קין וסימן נצחי לרגעים קשים שאנו לא רוצים לשוב אליהם. ילדים לרוב שקופים. הם אינם מסוגלים לעבד את המידע ולבטא אותו בצורה לוגית או מוסרית. הם משקפים לרוב את מה שראו ושמעו בבית הוריהם ובקרב חבריהם לכיתה. וכש"להיות הומו" נחשב לעלבון וגנאי בקרב הסביבה, הילדים רואים, שומעים – ומוציאים.
לעיתים הייתי מוצא את עצמי בבית הספר חולם בהקיץ שאני גיבור-על מלא כוח שאינו צריך עוד לברוח מהילדים סביב שרמסו, צחקו, העליבו ונידו. חלמתי שאני הופך למישהו אחר, שאינו טובע. ילד שמח, גאה ומאושר. אבל הילדים האכזריים הפכו אותי לאפרוח מרוט נוצות שמבין שלהיות הומו הוא אסון מביך שיש להימלט ממנו, ממש כפי שנמלטתי כל ילדותי מהילדים הרעים.
אל הילדות העצובה הזו שבה ספקטרום החוויה הרגשית מצטמצמת לכדי מלנכוליה שחורה, לעולם לא הייתי רוצה לחזור. משבגרתי, השתדלתי להביט תמיד קדימה אל האופק, להגשים חלומות, ליהנות מהמיטב שהחיים מציעים ולהתמודד עם התחזית העגומה שחרצו לי בני כיתתי - להיות האחר שמתאהב בבני מינו. זה לקח שנים, אבל התגברתי. נותר לי רק לקוות שאף ילד לא ייאלץ עוד לשמוע שהומו זו קללה.
לפנייה לכתב/ת 
