שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מסע נשי - מה לי ולזה?

    כשעדי פימנטל - קצינה בכירה יוצאת קיבוץ יצאה למסע שטח נשי משותף לדתיות וחילוניות, היא לא תיארה לעצמה כיצד זה יסתיים? אך כשחזרה וקיבלה תובנות חדשות, הבינה שלא סתם דברים קורים. המסע שאחרי המסע

    בשיתוף מאגמה צ'אלנג'

     

    מרבית חיי הבוגרים הייתי מוקפת בחברה גברית. לפני שנתיים פרשתי מהצבא אחרי שירות של 25 שנים מרתקות ומספקות. שנים של מרוץ בסולם הדרגות והתפקידים, משפחה, זוגיות וילדים. חייתי בלי אוויר לנשימה אבל אף פעם לא חשתי צורך לצאת לטיול של אחרי צבא. בטח לא עם חבורת נשים. הסביבה גברית (וסליחה על הסטריאוטיפים) התאימה לי מאוד: הכל ענייני, משימתי, ממוקד מטרות, קצר ולעניין.

     

    רוצה להצטרף למסע הבא של מאגמה צ'אלנג' לקוסטה ריקה? הירשמי כאן

     

    את עולם הנשים גיליתי לראשונה בקורס לפיתוח מנהיגות נשים של ויצ"ו והשגרירות האמריקאית שעשיתי לפני שנה. שם הפסקתי לחשוש מחברה נשית, שם חשבתי שאולי אני אפילו מתחילה לחבב את זה. אבל ההתאהבות אמתית שלי התרחשה במסע שלי עם מאגמה.

     

    הכול מתחיל בספר מתנה

    איך הגעתי לזה בכלל? תמיד אמרתי שדברים לא קורים סתם וכך גם הפעם. נפגשתי לצהריים עם חבר יקר, סגן אלוף מחייל האוויר, שפרש מהצבא כמה חודשים לפניי. שוחחנו על החיים ופתאום הוא שלף מתנה בשבילי: ספר. הושיט לי אותו בחיוך רחב ואמר.... "ספר מקסים. מומלץ בחום".

     

    פתחתי את העטיפה: ספר ירוק עם תמונה של קוף שמישר אלי מבט.

    זה היה ספר טיולים של קוסטה ריקה.

     

    - "ואוו. תודה. חמוד. איזה יופי!".

    - "מקום משגע. כדאי לך לנסוע".

    - "היית שם?"

    - "לא. אבל אני ממש רוצה".

     

    שנינו נקרענו מצחוק והספר נשאר על המדף ליד המיטה שלי.

     

    קצת אחר כך, אני שומעת על מאגמה דרך חברות שלי, מבררת קצת פרטים, ומגיעה ליום המיונים. האמת? די מוזר עבורי. כולן מסביב נשים. מרגיש לי כל כך לא קשור אלי, מה אני עושה כאן בכלל?

     

    אני בשלב הזה שבו החיים שלי נפלאים. אני לא מחפשת שקט לעצמי, כי כבר יש לי. אני לא מחפשת פסק זמן בחיים, כי אני בסוג של פסק זמן מאז שפרשתי. אני לא מחפשת חברות חדשות, כי יש לי בשפע. לא מחפשת להתמודד עם פחדים ולשחרר חסמים, כי למזלי אין כאלו אצלי בגזרה. אבל אני ממש רוצה לראות את קוסטה ריקה. קיבלתי ספר במתנה ודברים הרי לא קורים סתם....

     

    עד סוף יום המיונים, כבר נוצר חיבור מעניין ביני ובין שתי נשים שהכרתי שם. ופתאום היה לי ברור שאם אני יוצאת למסע, זה יהיה במסע המעורב - מסע שיוצאות אליו דתיות וחילוניות יחד. היה לי ברור שאיתן אני רוצה להיות בג'יפ. רק שהייתי בקונפליקט: איך אני, עם שורשים חזקים של קיבוצניקית כופרת, אסתדר במסע של דתיות? מה, אני לא אסע בשבת? להיות בדרום אמריקה ולא לאוכל בשר? לא להתנסות באוכל מקומי? (הלא כשר) זה הרי חלק מהחיבור למקום ואיזה מכנה משותף יהיה לך איתן? המשכתי לטחון עם עצמי ולהתייעץ עם נשים שכבר היו במסע מעורב של מאגמה.

    מה לי ולזה? עדי פימנטל  (צילום: אילת לוי יצחק ) (צילום: אילת לוי יצחק )
    מה לי ולזה? עדי פימנטל (צילום: אילת לוי יצחק )

    אבל האמת היא, שההחלטה התקבלה. התחושה הפנימית הייתה חזקה ואיכשהו כבר למדתי לסמוך על האינטואיציות שלי.

     

    שבת בג'ונגל

    המסע המעורב היה נפלא. חוויה מיוחדת במינה: קודם כל, היתה שם קבוצה איכותית ומגוונת של בחורות לעניין. נשים מעניינות, מיוחדות שמגיעות מכל רחבי הארץ. השבת עצמה הייתה חוויה קסומה: מעבר להפרשת החלה המרגשת, לקבלת השבת המיוחדת ולהבדלה. זאת גם הייתה הזדמנות נדירה לקחת פסק זמן של עצירה, שקט, סוג של צלילות ורוגע, אחיזה ברגע.

     

    הזדמנות לשבת על ספסל, ביערות הגשם ולהביט בשמיים. הזדמנות להיזרק לאחור על עשב בגובה מטר ולשכב בעניים עצומות חצי שעה אחרי טיול רגלי באחד הג'ונגלים הקסומים של מונטה ורדה. הזדמנות לפגוש בנחת את המקומיים שברכתם הנפוצה ביותר היא Pura Vida - חיים טהורים. פשוט מושלם. מסאג' לנשמה. בשורה התחתונה? אכילת בשר מתגמדת מול כל אלה.

    הזדמנות לשבת על ספסל, ביערות הגשם ולהביט בשמיים (צילום: איה בן עזרי ) (צילום: איה בן עזרי )
    הזדמנות לשבת על ספסל, ביערות הגשם ולהביט בשמיים(צילום: איה בן עזרי )

    בלעתי את היופי הקסום של קוסטה ריקה ביערות הגשם, ביערות העננים, בחופים הפסטורליים של האוקיאנוס השקט, בהרי הגעש, בשמורות הטבע הפרטיות, בשייט הנהרות, בטיולי הצמרות, בגשרים התלויים, באומגות ובכפר המקומי שבו התארחנו. התפעמתי מהגוונים האין סופיים של הירוק. מהכחול של הים, הכתום של השקיעות. הורוד- אדום - סגול של הפרחים, החום כהה של האדמה העשירה ועוד.

     

    הכל מתוקתק. מתוזמן. מאורגן. בשליטה וברוגע. עם חשיבה על הפרטים הקטנים. והכי חשוב - בטיחות מעל הכל. לא לוקחים סיכונים. אפס תקלות (האמת הרגיש לי קצת כמו בצבא...). תחושה של משפחה מחד ושיש על מי לסמוך מאידך.

     

    המסע שאחרי המסע

    בעצם רק כשהגעתי לארץ הבנתי שהתחלתי מסע חדש, למרות שהיה לי ברור ש"עלי זה לא ישפיע".

     

    הרי יצאתי למסע הזה רק כדי לראות את קוסטה ריקה לא? אבל אז הסתבר לי, שטעיתי- ובגדול. כי כנראה שגם אני נדבקתי במחלה הנפוצה המכונה - "המסע שאחרי המסע". זה הזכיר לי קצת את החזרה משליחות בחו"ל: הרצון להתחבר ולהפגש שוב עם האנשים שהיו שם איתך, שחוו את אותן חוויות, שעוזרים לך לשחזר ולהנציח את תחושת ההנאה ולאחוז שוב ברגע. לצד ההזדמנות - ככה סתם פתאום באמצע החיים - לקבל במתנה סוג של משפחה נוספת. משפחת מאגמה.

     

    רוצה להצטרף למסע הבא של מאגמה צ'אלנג' לקוסטה ריקה? הירשמי כאן


    פורסם לראשונה 16/07/2015 12:12

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איה בן עזרי
    לשימוש מאגמה צ'אלנג' בלבד סרביה
    צילום: איה בן עזרי
    מומלצים