מה יגידו? העיקר זה מה שאת מרגישה
חגית מפחדת שאביה לא יקבל את בן זוגה החדש. הוא פחות מוצלח מהאקסים שלה ונראה לי שאולי עדיף שהיא פשוט תוותר. אימון אישי
עוד בנושא:
עוד דייט ואיש אינו מגיע: כך נותרתי בודד
מי צריכה חבר? רווקות רק רוצות ליהנות
"אבל למה?", יוצא לי שוב, רק שהפעם אני מבינה שזה לא עוד מקרה של מפח נפש נפוץ, אלא התגשמות של הדפוס הכי הרסני שיש - להתנהל מתוך ה"מה יגידו". ולא, זה לא דפוס של "פולניות", כי אם דפוס הרבה יותר רחב, חוצה גבולות, דתות, מגדר או כל הבחנה אחרת. זהו דפוס חבלני במיוחד, שבו מה שמוביל את הבחירות שלנו הוא הפחד לאכזב, לא לענות לציפיות או לתדמיות שאנחנו מתחזקים כל החיים שלנו, ובעצם הפחד להיתפש ככישלון.
חגית ממשיכה ומונה לי בכאב את הסיבות שבגללן היא מפחדת כל כך. "הוא לא חתיך כמו האקסים שלי", היא אומרת בעצב. "הוא עצמאי ואין מצב שאבא שלי יצליח לראות בו משהו רציני. וחוץ מזה, הוא ממש, אבל ממש שונה מהז'אנר המשפחתי שלי, כך שאני לא רואה איך הוא יושב בארוחת שישי סביב השולחן ומתחבר. ושלא נדבר על זה שאחרי שנים של חיפושים, זאת תהיה פדיחה להביא אותו לחברות". היא מסיימת את הנאום חוצב הלהבות וניכר שעצב גדול שוטף אותה. הקול שרגיל לרצות את כל העולם מתחיל להבין שהוא בונה פה קייס מצוין ל"למה לא", אבל נשאר שוב לגמרי לבד.
מה יגידו השכנים?
לכולנו חשוב לדעת מה יגידו עלינו. אנחנו לא חיים בוואקום וטבעי שזה אחד המדדים שלנו כיצורים חברתיים - לקבל חיזוקים ולהשתייך לסביבה. רק שכאשר נוצרת התניה שבה כל מה שמתנהל בראש במהלך הדייט ולאחריו הן מחשבות כמו "איך אני מביאה אותו הביתה למשפחה?", נוצר לו מעין מחסום תקשורתי, שגורם לכך שמאותו הרגע אתם לא באמת נוכחים בדייט, אלא רק הדמות שלכם נוכחת. אתם הופכים למעין טייס אוטומטי שנותן לזמן ולהזדמנות לחלוף, מבלי לעצור ולחשוב "רגע, ואולי דווקא נחמד לי איתו?".
במקרה הטוב, כשכבר בחרתם לתת צ'אנס, המחשבות ממשיכות להדהד בכם כל הזמן. אתם מפליגים למחשבות עתידיות של "איך זה יראה?" ומריצים בראש תרחישים על מפגשים עם הסביבה, על המבטים והתגובות, וככל שהתרחישים הופכים למוחשיים, כך הם מחזקים את ההתנגדות ומוציאים לפעולה את הדפוס ההתנהגותי של הניתוק והמשך החיפוש הבלתי נגמר.
למה זה קורה? זה קורה מהסיבה הברורה שאנחנו רוצים וצריכים אישורים ואהבה מהסביבה שלנו. בחירה זוגית היא אתגר שמאמת אותנו עם תרמוסטט פנימי של "מה השווי החברתי שלי". גם כל אותן התדמיות שנוצרו כדי לעזור לנו להצליח, הופכות לחרב פיפיות פתאום, מאחר שבכל מה שקשור לזוגיות הן רק פוגעות ביכולת הבחירה החופשית שלנו ומטרפדות אותה.
בעבודה המשותפת, חגית למדה לחזק את הקול הכי חשוב – את הקול שלה, ומה שעשינו ביחד היה לדייק את דפוס ההתנהגות שמובל מה"מה יגידו". ביררנו יחד איך ואיפה הוא מופיע בחיים שלה (לא רק בהקשר של זוגיות), ולאט לאט חגית הבינה שהקושי הכי גדול שלה הוא מול המשפחה שלה. היא תמיד הייתה "הילדה של אבא", ובכל גבר שפגשה מיד עלה בה החשש בנוגע לאיך הוא יתקבל, מה שלא אפשר לה באמת לבטוח בעצמה ובבחירה שלה.
היא גם הבינה שהיא משלמת עוד מחירים בחיים שלה על המון בחירות שמתחזקות את תדמית "הילדה הטובה". כשהיא למדה למקד מה נכון וטוב לה ולהתמודד עם ההשלכות, היא זכתה לא רק בזוגיות שהיא רצתה אלא גם בחופש.
הכותבת מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
לפנייה לכתב/ת 
