שתף קטע נבחר
.
ערוץ 20

שיעבוד הדחפור ללא הבורג שלי

אבידן וייצמן היה שוטר יס"מ בתקופה ההתנתקות. הבחירה הקשה שלו הייתה ויתור על קריירה של 11 שנים בכוחות הביטחון לטובת מצפון נקי. 10 שנים להתנתקות - פרוייקט מיוחד

דמיינו לעצמכם מציאות בה מודיעים לעובד במפעל ליצור דחפורים, שבדחפורים שהוא מייצר יחריבו את בתי חבריו ומשפחתו. איך ברגע קט הופכת המשימה לבלתי אפשרית.

 

ודאי שכל בר דעת מבין היה שדרישה מעין זו אינה הגיונית. אינה אנושית. היעלה על דעתו של מפקד לשלוח את חייליו או את שוטריו לעצור קרוב משפחה של מי מהם?

דמיינו לעצמכם מה חולף במוחו של נשוא משימה כזו. מהם ההשלכות.מה הסנקציות להם הוא צפוי במידה ויסרב.

הרגש כל כך חזק מצד אחד עד שברור כשמש שלא מבצעים משימה כזו. 

 

מהעבר השני ישנה מידת האחריות. הרי כל המפעל יקרוס אם העובדים יתמרדו ולא יסכימו להמשיך בייצור. ומה עם מוסר העבודה? ומה עם כל שנות העבודה שלי במפעל? הרי אם אסרב להמשיך .למחרת היום אמצא עצמי חסר פרנסה. ומי בכלל ידע שהמשכתי ביצור? אחרי שהדחפורים יהיו מוכנים –כבר אשכח וכך גם כולם את כל מה שהיה.

הראש מתפוצץ מבלבול. כמה מחשבות. כמה התלבטויות.

 

שוק העבודה היום כל כך לא מזהיר.והתנאים...והפנסיה...וקרנות ההשתלמות..אויש כמה יש לי להפסיד אם אומר שאינני רוצה להמשיך במפעל.

אבל אז.

 

בסוף יום העבודה כששבתי הביתה.הבטתי בעיני רעייתי וילדיי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שבעוד זמן לא רב ימיטו חורבן גדול על אחיי ואחיותיי. ואני. כן אני הייתי חלק מזה. הסכמתי להמשיך לעבוד בייצור הדחפור הזה. נכון. אני הייתי אחראי רק על הבורג השמאלי הקטנצ'יק בכף הדחפור. ונכון שגם בלעדיי הוא ימשיך לשעוט קדימה במלוא העוצמה.  אבל איך? איך אוכל להמשיך לחיות את חיי בידיעה שהייתי חלק.

 

הייתי שוטר ביס"מ. ולא. בניגוד לדעה הרווחת בין האנשים איננו עבריינים משוקמים. אני יכול בהחלט להעיד על השוטרים מהיחידה שבה זכיתי לשרת. כולם אנשים.אנשים טובים וישרים בעלי משפחות. אנשים שהתגייסו ליס"מ כדי להיות בראש החץ במאבק בפשיעה ובטרור. אנשים שאין להם לא יום ולא לילה.לא שבתות ולא חגים.לא חופש גדול ולא חופש קטן. אנשים שבזמן שכולם ישנים בלילה במיטתם הם מסתובבים ברחובות. מתמודדים עם מתפרעים ושומרים על חיינו.

היס"מ זו אינה יחידה שנולדה בחטא. זו אינה יחידה שבשבילה ייצרו את האלה .את גז הפלפל ואת הטייזר. זו יחידה שעושה את העבודה השחורה. בעיקר עם מיעוטים אלימים...לצערי הרב גם בהתמודדות עם יהודים.

 

במשך ימים רבים שקדמו לגירוש עמדתי מול קהל המפגנים והמוחים בדמע על מר גורלם. בכיים לא רק עלהם היה. ידעו גם ידעו מה מרה תהיה אחריתם ואחרית כל הדרום לאחר גירושם והחרבת בתיהם. לא אחת מחיתי דמעה בעמדי מול אב ואם אשר נשאו על כתפיהם את ילדם כשסרט כתום כרוך על מצחו ועליו כתוב " יהודי לא מגרש יהודי"

אני מצד אחד של הגדר והם מהעבר השני.

הרי איך זה יתכן? שנינו עם אחד. אדם אחד.גוף אחד. ישנו בישיבה באותו החדר במשך 4 שנים. רצנו. זחלנו. הסתערנו ארבנו למחבלים יחד במשך שלש שנים.

אני זה שליויתי אותך ביום. אחי אתה. אחי. לא אהיה מסוגל לעמוד בזה.

 

גרוש היהודים מגוש קטיף וצפון השומרון הייתה מבחינתי משימה בלתי אפשרית לביצוע. הקונפליקט האישי הגיע אצלי למקומות בהם הייתי חייב להכריע לצד מי אני.

בבוקר המשמרת הייתי מחפש מבוקשים במחסומי פתע ופעילות מונעת טרור. ועם ערב הייתי מגיע להפגנה במרכז ירושלים ונאלץ להתעמת עם חברי מהשכונה.מהקהילה.מהישיבה. לא האמנתי שהיום הארור יגיע. איש לא האמין. הכל היה נראה כל כך לא הגיוני ולא מציאותי.

להרוס את גוש קטיף? להוציא משם את כל התושבים? להחריב את כל המפעל הזה? מישהו באמת יהיה מסוגל לזה? למי יהיה האומץ להחריב בתי עלמין? בתי כנסיות ובתי מדרשות?

 

מבחינתי זו היתה פקודה בלתי חוקית בעליל-פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה.  ביום שבו קיבלתי את הפקודה להגיע לכפר מיימון כדי לסייע לכוחות שם לבלום את הניסיונות לצעוד לעבר גוש קטיף קיבלתי את חרותי במתנה. ביום בו ניתנה לי הזכות קבל עם ועולם להכריז ה' הוא המלך. היום בו סירבתי פקודה. היום בו העדפתי למלא את פקודת הרב מרדכי אליהו זצ"ל והרב אברהם שפירא זצ"ל. היום בו עמדו לנגד עיני 11 שנות שירות במדים. השנים הכי יפות שלי.

 

בשיחת טלפון אחת הכל נגמר. מצאתי את עצמי כעומד באמצע המדבר מביט אנה ואנה מאין יבוא עזרי.

וה' הטוב שלח את שלוחיו הנאמנים לסייע.  אני אוהב את המשטרה. אני אוהב את עם ישראל. ומי יתן ונזכה ליום שבו נראה את שתי האהבות האלה צועדות יד ביד.

 

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: איי אף פי
פינוי הישוב עצמונה
צילום: איי אף פי