כל הדברים ששכחתי מאחור

 נסיעה אחרונה בציר כיסופים בדרך החוצה, אבא ואמא יושבים מקדימה, אני מאחורה עם אחיותיי הקטנות. נוסעים ונוסעים ,יש שקט באוטו, אין לנו מושג לאן מובילים אותנו והיכן הציוד שלנו נמצא, לא ברור מה השארנו מאחור אבל בטח שלא נותר זמן לארוז את הכול, אני עושה רשימה מחודשת מה אני השארתי שם וזו אחת העצובות בחיי.

אז בוא נראה, השארתי ארבע קירות מגבס, מה שהיה יחידת הדיור הקטנה שאני ואבא בנינו לי, בתוך הארבע האלו היו באופן קבוע שישית בירות לים, גיטרה חשמלית ,מיטה, סלון לחבר'ה ואותי. ואני בכלל לא שם, תמיד בים, תמיד בין לבין, לא מבינה איזו חלקה טובה נפלה בחלקי אבל נהנית מהחיים.

מחוץ לחלון עץ זקן, שאיכשהו נקשרנו בעבותות אהבה מוזרה כזו. בחניה האוטו שתדיר מלוכלך בחול ים. מגבות והמפתחות בסוויטצ' כל הזמן.

סמוך אלי ,הבית של אבא ואמא, ופה הרשימה נהיית כואבת יותר. לאבא ולאמא היה בית ,בית שהם בנו באמונה ובאהבה שלהם לאדמה החולית הזו. חמישה ילדים גדלו בבית הזה, ארבע בנות ובן קטן, כל אחת קיבלה חדר, בחדר הזה הכול קרה. כל תקופת ההתבגרות לפני ואחריה, קולות של צחוק וגם קצת בכי נשמעו מן החלונות, אותם חלונות שנאלצתי אני לברוח לפעמים החוצה כי היה משחק בייסבול חשוב ואבא כבר נרדם.

השארנו שם גם את השבת, את ההליכה עם אבא לבית כנסת המפואר ואת החזרה איתו ועם עוד שני חיילים לאירוח איזה התרגשות, שחיילים אוכלים איתנו. הרשימה ארוכה אבל אני לא רוצה להגיע לסופה, אני רוצה לחשוב ששכחתי את רובה ולהגיד שהכול בסדר, את מה שזכרתי ,רשמתי לפני.

אה.. ועוד דבר אחד שהשארתי שם, חצי מהלב שלי נשאר שם, נקרע ממני בחדוות האהבה שלא ממש ניצחה. ניצחה העיקשות והאטימות, אולי בגלל זה נאטמנו גם אנו הלב אולי ממשיך לפעום כי מסתבר שאפשר לחיות גם עם חצי לב.

אבל הכול עוד שם.

הרשימה הארוכה והלא נגמרת שלי עוד שם: נשאר לי רק הריח של רוח מלוחה מהים, ורגליים יחפות על מדרכה רותחת, ושיער מקורזל, וחצאית עד הברכיים, וידיים שזופות. והנה אבא חוזר מהחממות. והנה אמא חוזרת מהשכנה. והנה אני שם. ולא ממש פה עם חצי בית וחצי לב.

אז בגיל עשרים ושלוש יכולתי לדבר על "אהבה שתנצח". היום עשר שנים אחר כך, עם שני ילדים וחצי לב, הייתי נלחמת בשבילך גוש קטיף עד הסוף. לו רק הייתי יודעת שעשר שנים אחרי עדיין לא יהיה לי בית ולא תשובה לילדי ששואלים אותי:

"אמא, למה גירשו אותך מהבית שלך?".