מרדף הוליוודי בישראל: כך זה נראה על הסט

נו, ראיתם את העאלק-סרט-המשך של "מקס הזועם "? אז תשמעו, זה התחיל מבדיחה. קצת לפני ש"מקס הזועם: כביש הזעם" הגיע לבתי הקולנוע והעיף את המוח הקולקטיבי של אנשי בלייזר, אמרנו לעצמנו שחייבים לעשות משהו גדול עם הסרט הזה. אצלנו זה בדרך כלל שם קוד ל"בואו נעלה רעיונות ואז לא נבצע אותם כי לא יהיה לנו כוח", אבל באותה שיחה זרק הח"מ לאוויר בדיחה קטנה, תשובה דבילית אפשרית לשאלה "למה מקס זועם". אלא שרעיון, דבילי ככל שיהיה, זה לא מספיק.

• מקס הזועם - הסרט המלא
  

מקס הזועם הפרטי שלנו דרש הפקת וידאו יקרה ומסובכת של מרדף במדבר. זה אומר יכולות מוטוריות וקולנועיות שגדולות בהרבה על סכום חלקיו של בלייזר, ולרגע כבר חשבנו שנצטרך לאפסן את כל הסיפור. אבל אז פגשנו כמה אנשים שאפשרו לזה לקרות. שהריחו באוויר ריח של אקשן, של קטע, ורצו גם. זה התחיל ברוכבים ונהגים כמו הלל פוסק, אלי פנגס וירון יעקובוביץ', ונמשך בצוות שלם שתיכף יקבל את הנקודות שלו.

איפה צילמנו את המרדף שלנו? אני יכול לגלות לכם, אבל אז יצטרכו להרוג אותי. בשיא הרצינות, המקסימום שתוציאו ממני הוא שזה לא היה אפילו קרוב למדבר, ושאנחנו חייבים תודת נצח לברנש בשם אוסאמה - זה בסדר, הוא יודע מי הוא - על העניין הזה. איך צילמנו? בטירוף, זה איך. אחרי חודש צפוף של תיאומים והכנות הגיע ללוקיישן הסודי שלנו, צי שלם של רכבי שטח מבית פולאריס, אופנועים של KTM ורכב Zibar אחד של הגאון המוטורי עידו כהן, וכולנו התנפלנו על משימה לא ממש אפשרית: לצלם מרדף מוטורי אמיתי במגבלות של יום צילומים בודד.

(אלירן דהן, דור שרון)

"למה מקס זועם" יצא לדרך בזכות כלי הרכב של הגופים דלעיל והג'ינסים של Wrangler, הספונסרית הראשית שלנו, אבל הוא לעולם לא היה הופך מבדיחה פרטית לסרטון ציבורי בלי חבורה ענקית של עושים-במלאכה שפשוט התאבדו באותו יום על האבק והפודרה. רק כדי לסבר את העין, הסרטון הזה כוסה בידי חמש מצלמות - אחת ראשית, אחת משנית, אחת על רחפן ועוד שתי מצלמות גו-פרו נסתרות. זה דרש מכל המצולמים להיות במצב On, כל הזמן. לנהוג ולרכוב ולשחק בלי הפסקה. ומה שהם נאלצו לעשות מול המצלמות, האחרים נאלצו לעשות מאחוריהן.

(אלירן דהן, דור שרון)

אני כותב את המילים האלה מעמדת הבמאי, אבל "למה מקס זועם" הוא לא עבודה שלי, או לצורך העניין של מערכת בלייזר: הוא בראש ובראשונה פרויקט של חבורת אנשי קולנוע צעירים ומוכשרים שאני בעיקר ליוויתי במבט מודאג. של המפיקה גל נאה, שעשתה את הבלתי אפשרי והרימה את האירוע הזה תוך שלושה וחצי שבועות. של אמרי דקל קדוש, הצלם הראשי וה(לפחות) חצי במאי שהפך פנטזיה על מרדף קולנועי למציאות. של עוזרת הבמאי גל טבריאי, שאולי נשמעת כמו מישהי שעזרה לי, אבל תכלס ניהלה את הצילומים ובתוכם אותי ביעילות של דיקטטורית נאורה. של מעצב התלבושות רועי דרהי, שקיבל שני שקל ואת הבריף "שייראה כמו 'מקס הזועם'". של העורך מיכאל מבורך, שתפר את זה כל לכדי משהו קוהרנטי, של מעצב הפסקול אסף שחר שהקשיב בשבילנו להרבה יותר מדי רעשי מנוע, של איש האפקטים הוויזואליים מירון אוסלנדר שגרם לנו להרגיש בהוליווד במקום ברחוב המסגר.

הם רבים, הצעירים המוכשרים שנתנו כתף ותחת לסיפור הזה. אי אפשר לתאר מה וכמה עשה כל אחד מהם כדי ש"למה מקס זועם" יהפוך מבדיחה קטנה לווידאו הכי גדול שבלייזר הפיק אי פעם, בטח כולל העתיד. אני רק רוצה לומר - כמבקר קולנוע, כבמאי לעת מצוא, במובן מסוים גם כאבא - שתעשיית הסרטים צריכה להיכנס לכוננות ספיגה. גדל פה דור מדהים של יוצרים צעירים, ואם הם יסתערו על הפרויקטים הבאים שלהם כמו שהם הסתערו עלינו, מחכה לנו פה חתיכת צונאמי של קולנוע.

לסיום תרשו לי מילה אישית: תראו, 16 שנה לא אמרתי "אקשן". קריירת הבימוי שלי היא זיכרון רחוק משנות ה-90. זה נראה טבעי לביים שטות שהגית, אבל ככל שההפקה הזאת גדלה - ככל שיותר מהמשוגעים דנן נתנו יד ורגל ומנוע - גבר אצלי החשש שוואלה, אני חלוד מדי בשביל זה. אם אחרי כל זה אהבתם את מה שראיתם, אז זה לא בזכות ההוא שחתום על הבימוי: זה כי הוא היה מוקף בצוות שלא נותן לך ליפול.