מארס 2012 נפטר הגיאולוג אלן רופ ז"ל בבית החולים איכילוב, כמה ימים לאחר ניתוח נפוץ. בנו, החזאי ומגיש הטלוויזיה דני רופ, ליווה אותו במשך עשרה ימים נוראים, שבמהלכם הפכו אבני כיס המרה של אביו לקטסטרופה של דם, זיהום וייסורים. כשתמו ימי השבעה החליט רופ לפרסם את נסיבות מותו של אביו בפייסבוק, כדי להבהיר לציבור עד כמה מצוקת מערכת הבריאות היא בעיה לאומית, שנוגעת כמעט לכל אזרח ואזרח.
הפרשה עוררה הד אדיר. אלפים הגיבו לסיפורו ושיתפו בסיפורים משלהם על אטימות וכשלי המערכת הרפואית. בזמן שחלף מאז תבעה מרים רופ – אמו של דני – את בית החולים ומשרד הבריאות בגין רשלנות. בתביעה נטען כי אמנם האב סבל מכמה בעיות בריאותיות – אך "בעיותיו הרפואיות לא הגבילו אותו בתפקודו במאום", והוא היה "אדם פעיל ועצמאי לחלוטין". בכתב ההגנה נטען לעומת זאת, כי "הטיפול הרפואי שהוענק למנוח ניתן לו על ידי רופאים מיומנים ומקצועיים..." וכי "כל ההחלטות שנתקבלו, נתקבלו על פי סטנדרטים של התנהגות רפואית זהירה וקפדנית, בהתאם למצבו של המנוח, מצב רפואי קשה מלכתחילה".
לפני שבועות ספורים נקבע בהליך פשרה, כי "לפנים משורת הדין" ומבלי להודות באחריות למות האב — משרד הבריאות ישלם פיצוי בסך רבע מיליון שקל.
אבל מבחינת דני רופ, מדובר בפצע שנותר פתוח. במונולוג מצמרר הוא מספר השבוע איך נראו מבעד לעיניו הימים שבהם אביו גסס מולו, ומקווה שהדברים הקשים יטלטלו את מערכת הבריאות ויעוררו את קברניטיה. את אביו, הוא אומר בכאב, כבר לא ניתן להשיב — אבל המאבק שעליו הוא מכריז כאן הוא למען כל אותם חולים שעדיין זקוקים לטיפול, שעומדים להיכנס מחר או מחרתיים לחדרי הניתוח והבדיקות. ובשביל כל אותם מאושפזים בבתי החולים, שעבורם עוד טיפה של מחשבה, תשומת לב ויחס – יכולים להיות ההבדל שבין חיים למוות.
"אבא שלי נפטר בגיל 74. הוא לא היה צעיר ולא היה זקן, רק חזק ונמרץ וחייכן ושמח כמו ילד בגוף של מבוגר. עד יום מותו עבד כגיאולוג וחקר אבנים כחולות מסוג אמטיסט, שהיו יפות ונדירות כמוהו. הוא נסע לחורים הנידחים ביותר בדרום־אפריקה כדי לכרות אותן מאדמה שמעט מאוד אנשים דרכו עליה, ולא פחד להתמודד עם התקפות טרור, נחשי קוברה ונמרים, שטרפו חלק מהעובדים שלו. תמיד דאגנו לו. את כל שנות ילדותי ביליתי בפחד נורא שאולי הוא לא יחזור. אבל אבא תמיד חזר, עמוס במתנות, מוכן ומזומן לקחת אותי לאימוני טניס ולמשחקי כדורגל. אני זוכר את השריקה שהמציא במיוחד בשבילי, שאפיינה את הקשר המיוחד שלנו. עד היום נדמה לי שאני עדיין שומע אותה.
בגיל 54 אבא לקה בהתקף לב ועבר ניתוח מעקפים. הוא התאושש מהר, וחודשיים אחר כך כבר חזר אל המכרות. אמא הצטרפה אליו, נושאת תיק מלא תרופות. הם טסו לנמיביה, ומשם המשיכו שעות ארוכות בג'יפ מקרטע בין ביצות, יערות ואבק. אני זוכר את השיחה שניהלתי עם הקרדיולוג שלו, כשאבא ביקש וקיבל את האישור לנסיעה. אמרתי לו: אתה השתגעת? איך שולחים בן אדם שעבר ניתוח מעקפים למקומות כאלה? והפרופסור לקח אותי הצידה, חיבק אותי ואמר: אבא שלך אדם חזק, אי־אפשר לקחת ממנו את טעם החיים.
שש שנים מאוחר יותר, הלב הזכיר את עצמו פעם נוספת, ואבא עבר ניתוח להחלפת מסתם. הניתוחים התקיימו בבית החולים הדסה במסגרת השר"פ (שירותי רפואה פרטיים). יכולנו לבחור את המנתח, את המרדים ואת המועד שנוח לנו, ותמיד התפעלנו מהיחס הטוב ומהטיפול המסור. גם מהניתוח הזה אבא התאושש במהירות, ולמעט חולשה ביד וברגל שמאל חזר לעצמו כמקודם. הוא שוב נסע לנמיביה ועבד שם במרץ ובהתלהבות, כמו נמר.
כעבור ארבע שנים עברו הוריי למרכז הארץ. עשר שנים הם הספיקו לחיות בהרצליה, עד שאבא מת. אמא תמיד אומרת שאלה היו עשר השנים הטובות בחייהם: הם יצאו לתיאטרון, וישבו בבתי קפה, וטיילו על חוף הים. הבית פנה למזרח, אבל רצועה צרה הדרימה לכיוון הים, ואבא היה עומד על המרפסת בקומה הרביעית ונהנה מריח הגלים.
בכל פעם שאני עובר ליד הבית, אני מרים למעלה מבט: אולי הוא עדיין שם על המרפסת הריקה?
בנובמבר 2011, בעקבות כאבים בבטנו, הומלץ לאבי לכרות את כיס המרה. כיוון שהיו ממצאים שהצביעו גם על דלקת מקומית, היה עליו לקבל אנטיביוטיקה באשפוז לכמה ימים. באותה תקופה אבא היה במיטבו, כרגיל. הוא עבד בשטח כגיאולוג הראשי של חברת שפע ימים, שעוסקת בין היתר בחיפוש אבנים יקרות בקרקעית נחל הקישון, נסע לתערוכות ברחבי העולם, הלך קילומטרים ברגל והיה בריא וחיוני. אולי זו הסיבה שהוא עבר את האשפוז הקצר הזה בקלות. אבל כשהגענו לבקר אותו בבית החולים, נחשפנו למשמעות המעשית של המושג רפואה ציבורית. אמנם באיכילוב בנו מגדל חדש ומשוכלל, פרשו שטיחים מקיר לקיר ותלו תמונות צבעוניות של תורמים עשירים, אבל מהר מאוד אפשר היה לראות את מה שמסתתר מאחורי הקישוטים היפים: היה נדמה שהחל משעות אחר הצהריים מספר הרופאים הצטמצם; שאבי נותר להשגחה תחת חסותם של מעט רופאים ומתמחים שקרסו מרוב ניירת ואדמיניסטרציה; ושהאחיות הרצוצות מתקשות לתת מענה ראוי מרוב עומס. הרגשנו שצריך להיאבק על כל דבר: מים, תה, כדור, חלוק, סדין. כשמישהו כבר נזכר לפנות אלינו, אני הרגשתי כמו נודניק. רק אז הבנתי עד כמה מערכת הבריאות חולה.
לכל אורך תקופת האשפוז לא הפעלתי קשרים ואבא שלי לא קיבל שום יחס מיוחד. הייתי גאה בעצמי. חשבתי שכך צריך להתנהג במדינה מתוקנת. היום אני לא מפסיק להתייסר על כך. אולי אם לא הייתי יפה נפש ונאיבי כל כך, אבא היה מקבל יחס אחר?
אבא שוחרר, וב־19 בפברואר 2012 הגיעה העת לניתוח כריתת כיס המרה. בגלל מצב ליבו של אבא, היינו חייבים לוותר על רפואה פרטית ולעבור את האשפוז המקדים והניתוח בבית חולים ממשלתי, בסביבה רפואית גדולה ומצוידת.
בבוקר שלפני הניתוח הוא קם חולה, עורו האפיר, הבטן כאבה לו וגם הראש. ובכל זאת, אבא התייצב באיכילוב במוצאי שבת, כפי שנדרש".
מתוך כתב התביעה: "כמצוות רופאיו, התייצב מר רופ במוצאי שבת במחלקה הכירורגית והביא עימו בדיקות דם, אשר עדיין הצביעו על המוגלובין מעט נמוך. במחלקה בוצעו למר רופ בדיקות דם נוספות שאישרו את הממצאים... מר רופ התלונן בפני הרופא שקיבל אותו על הרגשתו ביומיים האחרונים, אולם תלונותיו לא זכו להתייחסות ומר רופ לא נבדק על ידי הרופא, שהתנהג כאילו אין לו כל עניין בטיפול בחולה".
רופ: "הרגשנו שהרופא שקיבל את אבא היה עייף וקצר רוח. באותו לילה אף אחד לא אמר לנו שיש בעיה עם הבדיקות. המתמחה התלונן שבגלל העומס, מחלקות הכירורגיה מלאות עד אפס מקום — ואישפז את אבא במחלקת עיניים.
בבוקר העבירו את אבא לחדר המתנה לניתוח. שוכבים שם עשרות חולים מטושטשים, מופרדים אחד מהשני בווילון, והתיק הרפואי מונח על מיטתם. ראינו שהאחיות מזמינות את בני המשפחה להיפרד מהחולים. אנחנו היינו ארבעה — אמא ושלושת הבנים — אבל ראינו משפחות נרחבות יותר שנפרדו בו זמנית בחדר צפוף והומה, שלהבנתנו אמור להיות סטרילי ומוגן מזיהומים".
מתוך כתב התביעה: "למחרת בשעות הבוקר המוקדמות הועבר מר רופ לחדר ניתוח ללא שנבדק על ידי רופא וללא שעבר בירור מעמיק של דרכי המרה ולרבות צילום של דרכי המרה להוצאת אבנים טרם הניתוח".
רופ: "הניתוח התארך. בסופו המנתח יצא אלינו והודיע שאבנים חדרו לדרכי המרה וגרמו לחסימה. הרופאים החליטו להשאיר את האבנים בתוך הגוף ולהוציאן מאוחר יותר. אבא הועבר לחדר התאוששות, ואחר כך אל המחלקה הכירורגית.
בערב הוא החל להקיא דם.
בדיוק הייתי באולפן. בסוף מהדורת החדשות קיבלתי טלפון מאחי הקטן, רוני. הקול המאופק שלו היה היסטרי לגמרי. הוא בכה: תגיע מהר לבית החולים ותביא איתך צוות וצלמים, כי אבא מדמם ואף אחד לא מוכן לעזור לנו. אני מתחנן לאחיות, שיקראו לרופא או למתמחה, והן צועקות עליי שזה לא התפקיד שלהן אלא של כוח העזר. אבל אני לא יודע מי זה כוח העזר ואיפה אפשר למצוא אותו.
טסתי לבית החולים, אפילו לא הספקתי להוריד את האיפור. כשהגעתי לשם וראיתי את אבא, נשברתי.
בפעם הראשונה בחיי החלטתי להפעיל קשרים ולבקש עזרה. כנראה ההחלטה הייתה נכונה, כי פתאום הרגשנו שהיחס היה נפלא ולבבי, ואבא קיבל את כל תשומת הלב האפשרית. הדימום התגבר והמון מומחים התחילו לכרכר סביב המיטה של אבא. קרובי משפחה של חולים אחרים בחדר הביטו עלינו בתימהון. הם אמרו לנו: בחיים לא ראינו צוות גדול כל כך מטפל בחולה מבוגר.
יומיים אחרי הניתוח הוציאו הרופאים את האבנים שחדרו לדרכי המרה של אבא. רק מאוחר יותר קיבלנו ממומחה רפואי חוות דעת, שלפיה ההחלטה להשאיר את האבנים בגופו של אבא במשך יומיים, כאשר דרכי המרה חסומות ובנוכחות זיהום מוגלתי בדרכי המרה, הביאה להתפשטות הזיהום בגופו (בכתב ההגנה נטען כי חוות הדעת היא בגדר "חוכמה לאחר מעשה" ‑ שמ"ב).
ואכן, מיד למחרת החלו רעידות קיצוניות לתקוף את גופו של אבא. היו לו חום גבוה וצמרמורות. השכיבו אותו באלכסון והעבירו אותו לחדר קטן יותר מול עמדת האחיות, אבל בלילה מצבו התדרדר מאוד. קרדיולוג שהוזעק למיטתו קבע שמדובר בספסיס (אלח דם), על רקע זיהום בדרכי המרה. למרות זאת, ועל אף כל בקשותינו ותחנונינו, לא הגיע אל אבא ייעוץ של מומחה לזיהומים. מה שכן, לפנות בוקר עבר שם מתמחה, שכבר ידע במי מדובר, ולכן אמר לאחי בציניות: תגיד, איך אחיך החזאי לא היה מסוגל לחזות שהמצב של אבא שלכם יתדרדר כל כך?
גם הבוקר היה נורא. אבא המשיך לרעוד, החום המשיך לעלות, הסדינים התמלאו בדם. התחושה הייתה שפשוט ויתרו על אבא. התקשרתי לחבר שלי, כירורג ילדים במקצועו, וסיפרתי לו על מצבו של אבי. הוא הקשיב לתיאור שלי ואמר לי בצער: דני, אתה מספיק חזק לשמוע את מה שאני עומד להגיד לך? אם זה המצב, יש סיכוי גבוה שאבא שלך לא ישרוד. תצפה לרע מכל.
הייתי בשוק. לפני שלושה ימים ליוויתי אבא מלא חיוּת לבית החולים לניתוח שגרתי, ופתאום מדברים איתי על סכנת חיים?
למחרת הרדימו את אבא והעבירו אותו לחדר טיפול נמרץ.
עשרה ימים התפללנו לנס. עשרה ימים הוא שכב שם, מתנדנד בין חיים למוות, ואני ישבתי מחוץ לחדרו ובכיתי בלי הפסקה. אנשים הרשו לעצמם לגשת אליי ולהגיד בצחוק: למה אתה בוכה, דני, לא יורד מספיק גשם? ברגעים הכי נוראים בחיי, אנשים זיהו אותי והסתלבטו עליי: מה, דני, כל כך מעונן היום?
אבל היו לנו דאגות גדולות יותר. הרופאים אמרו: המצב קריטי, החיידקים נמצאים בכל מקום. אלו חיידקים עמידים, והם תוקפים את אבא שלכם. פעם הם תוקפים את הכליות, פעם את הכבד ופעם אחרת את מערכת הדם".
מתוך כתב התביעה: "מר רופ סבל מזיהום חמור ובהמשך מזיהומים שבהם נדבק בבית החולים, מצבו הרפואי התדרדר והלך עד כשל רב־מערכתי ופטירתו לאחר סבל רב והתעלמות מתמשכת וכואבת של הצוות הרפואי".
רופ: "אבא נפטר ב־4 במארס 2012, ולאורך כל שעות ההלוויה וימי השבעה התעסקתי בדבר אחד בלבד: איך ייתכן שמערכת הבריאות — שכולנו זקוקים לה בשלבים מסוימים בחיים – יכולה להיות איומה ונוראה כל כך, ולאף אחד לא אכפת? המדינה לא מקציבה משאבים ולא מטפלת בכשלים, כי התחום הזה לא מעניין אותה, הוא לא מספיק סקסי. שרים מוכנים להתאבד על משרד בלי תיק, העיקר לא לגעת במשרד הבריאות, שחשוב יותר ממעמד האישה, הפצצה האיראנית, הדיור ואפילו הקוטג'. יעקב ליצמן אמר לי פעם: אני ראש מפלגה גדולה, יכולתי לבחור ולבקש כמעט כל תיק בממשלה, ובכל זאת בחרתי במשרד הבריאות. למה? כי הוא המשרד החשוב ביותר בחייו ובמותו של אדם. והוא צודק. בסופו של דבר כולנו נצטרך את עזרת הרופאים והאחיות בבתי החולים, אז איך ייתכן שבמקום שבו אנחנו אמורים להרגיש הכי מוגנים, מסתובבים אנשי סגל רפואי שחלקם איבדו רגישות ואנושיות, ובגלל אילוצים של שכר, צפיפות ותקנים הם רצוצים ושחוקים? איך יכול להיות שמיטות הופכות למלכודת חיידקים, שמסדרונות הופכים לחדרי בדיקות, ואנשים מתים, מתים, מתים?
מבקר המדינה כתב כי בין 4,000 ל־6,000 איש נפטרים מדי שנה במדינת ישראל מזיהומים בבתי החולים, ממש כמו אבא שלי. יותר מתאונות דרכים, יותר מהתקפות טרור. יותר ממלחמות. וזה רק לפי הסטטיסטיקה הרשמית. המספרים האמיתיים כנראה הרבה יותר גבוהים.
איך אני יודע? כי לאבא שלי כתבו בהודעת הפטירה: מת מוות טבעי.
מיד לאחר שקמנו מהשבעה פירסמתי את סיפור מותו של אבא בפייסבוק. זה בער בעצמותיי. רציתי להזהיר את הציבור מהסכנות שבמערכת הבריאות. בתוך יומיים המחשב קרס. קיבלתי אלפי שיתופים מאנשים שסיפרו על יקיריהם שנפגעו מאטימות, הזנחה ורשלנות כתוצאה מהתמוטטות מערכת הבריאות. במשך תקופה ארוכה לא יכולתי לעבור ברחוב בלי שמישהו ניגש אליי וסיפר לי על התמודדות אישית דומה לשלי. רק אז הבנתי שמדובר במכת מדינה ובבעיה לאומית, ושהכל עניין של כסף: צריך כסף לתקנים, להשתלמויות, לרכישת מכשירי בדיקה, לכוח אדם ולכוח עזר. ועוד הבנתי, שאם לא נזדרז ונלחץ על האוצר ועל הממשלה — כולנו נשלם את המחיר. כי עם כל הרצון הטוב והשאיפות המוסריות של רופא ואחות, אי־אפשר לעבוד יומיים רצופים בהצלת חיי אדם ובסוף עוד לחייך. זה לא אנושי.
בתום השלושים לאבל, פניתי לבית החולים איכילוב. רציתי לדעת מה בדיוק קרה לאבא בימים האחרונים לחייו. לא חשבתי על תביעה, טענות או כסף. רק רציתי להבין: איך ייתכן שאדם נכנס על הרגליים לניתוח שנחשב לשגרתי, ומסיים עם זיהום קטלני ומוות בייסורים?
רציתי לשמוע: סליחה. טעינו. גם אנחנו בני אדם. נקבעה לי פגישה בפורום נרחב. אני זוכר שמאוד התרשמתי לטובה. סיפרתי מה עבר עלינו וביקשתי תשובות. אמרתי לרופאים ולהנהלה: אני לא אוכל להחזיר את אבא שלי, אבל אם תסבירו או תתנצלו, אדע שלקחתם אחריות והפקתם לקחים. לא רציתי יותר מזה.
הרופאים והסגל הגיבו באהדה. סיכמנו שאכין מסמך עם שאלות נקודתיות, והם יבררו ויחזרו אלינו עם תשובות. במסמך שאלתי על האשפוז הקצר לפני הניתוח, על בדיקת הדם שלא הדליקה נורה אדומה, על החיפזון לבצע ניתוח לא דחוף במצב של דלקת, על הלילה הנורא שבמהלכו אבא דימם והקיא.
אחרי כמה שבועות קיבלתי הזמנה לפגישה נוספת. הפעם הגעתי עם אמא שלי, ולצערנו חשנו שלא קיבלנו תשובות ענייניות. אמרו לנו: גברת רופ, התייחסנו ברצינות רבה לכל מה שהבן שלך כתב במכתב. בעלך הגיע אל בית החולים בדרגת סיכון של ארבע מתוך חמש, כשדרגת סיכון חמש היא כמעט מוות ודאי. היו לו גם מחלות עבר, ואנחנו פשוט פעלנו לפי הספר.
אמא שלי ואני קמנו מיד. אמרנו: אם אבא היה ברמת סיכון כל כך גבוהה, למה הוא לא קיבל יחס של אדם ברמת סיכון כזו? נורא הפריעה לנו ההרגשה שאף אחד לא לקח אחריות.
בעצה אחת עם המשפחה, החלטנו לתבוע את בית החולים ואת משרד הבריאות. פנינו אל עו"ד יאיר סקלסקי, שמתמחה ברשלנות רפואית ובניהול תביעות מורכבות נגד מערכת הבריאות. עשינו את זה, כי אף פעם לא האמנתי שהזקן במסדרון ימות, והוא יהיה אבא שלי. לא ביקשנו לחנך אף אחד, אלא להשיג הבנה שגם אם יש מחסור חמור בציוד ובכוח אדם, עדיין מגיע לחולה שידברו איתו בגובה העיניים ושיתייחסו אליו ואל משפחתו בכבוד וברצינות. שלא ימהרו לוותר על אף אחד, גם אם הוא חולה מבוגר.
עם כל הצער, בתביעות משפטיות לא מתייחסים לאדם בן 74 עם מחלות רקע כאובדן משמעותי. אבל זה לא עצר אותנו. צירפנו לכתב התביעה את חוות דעתו של מומחה, שקבע שהטיפול באבא לא הלם את הפרקטיקה המקובלת, שעל הרופאים היה להתייחס לבדיקות הדם המחשידות, להוציא את האבנים מגופו לפני ניתוח הכריתה כדי למנוע זיהומים, ולדחות את הניתוח הלא־דחוף אשר הביא להתדרדרות קטלנית במצבו. בית החולים ומשרד הבריאות טענו בכתב ההגנה שהטיפול שהעניקו לאבא היה מקצועי ומיומן ובהתאם לפרקטיקה המקובלת.
התהליך שהקדים את המשפט היה ארוך ונמשך כמעט שנתיים. בכל פגישה ודיון הפצע נפתח מחדש והזיכרונות עלו וצפו, אבל הייתי נחוש. רציתי לטלטל את המערכת, לשמוע התנצלות ולהביא לידיעת הציבור שצריך לבדוק בשבע עיניים כל תהליך וכל פרוצדורה בבתי חולים ממשלתיים — ושאם נגרם להם עוול, שלא יפחדו להתלונן.
כשהגענו לשלב קדם־המשפט, התיק התחיל לפנות לכיוון של הֶסדר. בניגוד לפיצויים נמוכים או היעדר פיצוי במקרים של חולים מבוגרים, הוחלט שמשרד הבריאות ישלם לנו 250 אלף שקל תמורת ביטול התביעה. חשבתי על אמא שלי ועל מה שהדיונים מעוללים לה. התייעצתי עם בני משפחה שאמרו לי: דני, תנוח, שום דבר כבר לא יחזיר את אבא. ואמרתי לעצמי, שמי שמוכן לשלם לא מעט כסף, בעצם מבטא סוג של לקיחת אחריות. וכך, כמעט ארבע שנים אחרי מות אבי, קבע הליך הפשרה שמבלי להודות באחריות למותו, ולפנים משורת הדין, משרד הבריאות ישלם לנו פיצוי בסך רבע מיליון שקל.
לקחנו את הכסף וחילקנו בין אמא ושלושת האחים. ואני לקחתי את שלי, חילקתי לשלושת ילדיי ואמרתי להם בקול חנוק מדמעות: זו מתנה מסבא.
אני לא שמח ולא מאוכזב. יכולתי להמשיך להילחם, לגרור את המשפחה לבית המשפט, ואולי להשיג סכומים גבוהים בהרבה. אבל לא רציתי כסף, רציתי הכרה, ואני מרגיש שזכיתי בה. בעיניי, עצם העובדה שמוסד ממשלתי משלם סכום כסף כל כך גבוה משמעותה שהוא מבין שהוא שגה. אם הכל היה בסדר, למה שישלמו לי שקל אחד? לכן מבחינתי הפשרה היא גם סוג של התנצלות.
למזלי, אסור להכניס דרישת סודיות להסכמי פשרה עם משרדי הממשלה. וכך הרווחתי את הזכות החיונית לקבל פיצויים ולספר עליהם. אנשים פוחדים להילחם במערכת הבריאות. אני מבין אותם. בתי חולים הם גוף מאוד עוצמתי. אף אחד לא רוצה לריב עם האנשים שאמורים ביום מן הימים לטפל בנו. גם לי זה עובר בראש לפעמים. אבל זה לא מונע ממני לצעוק את צעקתו של אבי ולהתריע שלא רק החולים נוטים למות, גם המערכת.
מאז שאבא נפטר אני פועל בכל דרך להעלות את המוּדעוּת למצוקת החולה. אני חבר הנהלת האגודה לזכויות החולה וחבר הפורום להצלת מערכת הבריאות. אני לא נגד הרופאים, אלא בעד המטופלים. בפורום שותפים בכירים במשק ובכלכלה, רופאים ואנשי תקשורת, שמנסים לתת לליצמן רוח גבית כדי שיקדם את המערכת, למרות האמצעים המעטים העומדים לרשותה. אנחנו יודעים שהכל עניין של תקציבים, אבל מבינים שגם למוּדעוּת יש משקל וכוח.
וגם להסכמי פשרה. קריסת מערכת הבריאות הרגה את אבא שלי, ואני יודע שאם בוזגלו מעפולה יגיע להסכם פשרה בתביעת רשלנות מול בית החולים, אף אחד אפילו לא יידע על זה. כשמשרד הבריאות משלם פיצוי גם בלי להודות ברשלנות לאבא של דני רופ, לפחות אנשים יודעים.
זמן קצר אחרי שאבי נפטר, אמא שלי קיבלה קופסה קטנה, עם אבני כיס המרה שהוצאו מהגוף של אבא. אמרתי לה: איך שלא נסתכל על זה, אבא עסק כל חייו בחקר אבני חן. ובסוף אבנים הרגו אותו".
• לבית החולים איכילוב ולמשרד הבריאות נשלחה בקשה מפורטת לתגובה, עם תמצית הטענות שמעלה דני רופ בכתבה. בתגובה מסר אבי שושן, דובר המרכז הרפואי תל־אביב, כי "בית החולים משתתף בצער משפחת רופ". ממשרד הבריאות נמסר כי הם מסתפקים בתגובת איכילוב.•
