איך מסבירים לילדים למה אמא בלי מילים?

איך מסבירים לילדים צעירים למה אמא פתאום בלי מילים? אנחנו מעודדים אותם להביע מחשבה, להביע דעה, לצאת את העולם לא כיצורים פאסיביים אלא כאנשים חושבים. אומרים להם לפתח דעות וערכים, ולא לרדוף כל היום אחרי מותגים. מעודדים אותם לקבל את האחר, את השונה, את הדומה, ואז מגיע רוצח שפל ונתעב, ובהנפת סכין מנפץ את הכול.

(צילום: טמיר כהן)

ואני חושבת על ההורים שלה, שגידלו אותה לחשוב, לפרוץ, לחבק, להכיל את השונה ולא רק את הדומה. להתלבט יחד בדרך הביטוי, בדרך המחשבה. והם קיבלו אותה חזרה דקורה, כי הלכה להביע הזדהות עם חברים.

שמחה שהילדים עדיין קטנים

הלב שלי מתכווץ והמחשבה היא שגם אני הייתי בדיוק כמוה בגילה, יצאתי להביע דעה. והנשימה נעתקת והזעקה עולה - עד מתי? כמה זמן עוד נשב כאן ונגיד שאלו "עשבים שוטים", כמה זמן ניתן אם נטמון את הראש שהשיח הופך לאלים.

כמה זמן נגיד זה לא אנחנו זה "הם" ונעסוק בהשוואות של מי הרג יותר ועל מי התאבלנו. כמה זמן ישבו הנבחרים בשקט כי לאף אחד אין רצון באמת להסתבך, ולאף אחד אין אומץ כך נראה להגיד את האמת. כמה הודעות בקטנה, איזה סטטוס ברשת והופ הנה גם הם זוכים לקללות נאצה.

איבדנו את הדרך, זה לא הם זה אנחנו. במרוץ אחרי הקולות, נתנו לשוטים להפוך לשדות, נתנו לקיצונים לרקוד על הגגות, הפכנו את אלו שהיו שוליים למרכז. הם קובעים, הם מחליטים ושלא הולך הם פשוט אלימים.

לפייסבוק הורים כבר הצטרפתם? היכנסו עכשיו

אז עכשיו כולם יגנו, ויכתבו איזה מילה, ובטח יהיו כמה מעצרים, אבל אף אחד לא ממש יהיה מוכן לשלם את המחיר של לעקור את העשבים השוטים. זה רק עניין של זמן עד שהכאוס ישתלט כאן, בשם השיטה, בשם האלוהים בשם כל אלו שמפחדים. מפחדים להתעסק עם השוטים.

אני מחבקת חזק את הילדים, מודה שאני שמחה שהם עוד קטנים, שמחה שהמאמץ הכי גדול שלי הוא להסתיר, לא להגיד עכשיו מילה, לזרוק תירוץ קל למה אמא פתאום לבנה. שמחה שהטלוויזיה על ערוץ ילדים, ואין חדשות. ומקווה שהבכורה לא תציץ במסך רגע לראות.

"מגיל צעיר הילדים צועדים איתי ברחובות"

כי איך אפשר להסביר? מה אפשר להגיד? אם אני לא מוצאת מילים לעצמי. איך מסבירים לילד קטן שזה העולם, וזה לא חלום רע זה אמיתי. בלילה אחרי שכולם במיטות אני מתגנבת ומחבקת חזק, בלילות כאלו אני מפחדת נורא שאני בעצמי חורצת את גורלם לבכי רע.

אני אמא חברתית מעורבת, ומגיל מאוד צעיר, צעיר מדי הם צעדו איתי ברחובות, שמעו בבית עשרות שיחות על זכויות וחובות, על סובלנות וסבלנות. הם ינקו בבית את הדמוקרטיה, את החשיבות, נוכחו בעשרות ישיבות על המדינה על חזון כי גם אני מגדלת אותם להביע דעה, לקבל את האחר, לא לפחד לחשוב קצת אחרת, להביע עמדה, להקשיב לאחר. מלמדת שאילמות היא פחדנות, ולא עמדה.

ומה אני אמורה לענות כשהם ישאלו למה לא הולכים לעוד הפגנה, ולמה אמא שותקת כשמישהו זורק מילה ואיך זה שככה נראית המדינה. אני מגדלת אותם להיות אזרחים לתפארת ונשארת עם השאלה – תפארת של איזו מדינה. מחבקת חזק ומתפללת לכל אלוהים שרק נמצא שנתעורר מהסיוט הזה, לחלום אחר שלא נלך לאיבוד יחד עם המדינה.

רונה קינן בעצרת בכיכר ציון ירושלים בעקבות מצעד הגאווה:

הכותבת  היא יועצת דיגיטלית ויזמית חברתית, אמא לשלושה ועומדת בראש הורים דורשים מהפך בחינוך