.jpg "צילום: shutterstock")
נקרעים בין הבית לעבודה? תביאו פחות ילדים
ציווי הולדת הילדים בחברה הישראלית, דוחף משפחות רבות לעוני מתגלגל, מרמור וכעס - בעיקר כלפי המעסיקים והמדינה שלא נכנסת בהם מספיק. אם אתם רוצים לפתור את הפלונטר בין הבית לעבודה, תתחילו בלא להוליד ילדים שאין ביכולתכם לפרנס. דעה
החופש הגדול הוא משאבת כסף אינסופית עבור הורים. קייטנות, בילויים, הפעלות, אכילה בחוץ –זה לא נגמר, ולא ברור כלל כיצד ניתן למשפחת הממוצעת לעמוד בכך. ואם עוד מוסיפים כך חופשה משפחתית – הסחרור הכלכלי רק גדל. איך ממנים את זה? נשאבים לעוד הלוואה ועוד אוברדראפט, הגוררים עוד מתח אישי, זוגי, משפחתי ותעסוקתי.
לטורים נוספים של אורית-קלייר ארזי
- יום הולדת עגום: 4 שנים למחאה שנכשלה
- נפגעי השוויון בשוק העבודה: העסקים הקטנים
- אתם לא בים: תתלבשו לעבודה בהתאם
בפרק הקודם ראינו שהתרת ה"פלונטרים" הללו הנובעים מן הממשק המורכב בית-עבודה, אינו מתחיל במדינה - בחקיקה "חברתית" להשוואת זכויות האם והאב בעבודה, או אצל המעסיק - הנקרע מנטל החקיקה, תוך קרב הישרדות תמידי בשוק תחרותי. הפוך: היא מתחילה בקרב הנשים עצמן. עליהן לשנות את תפיסותיהן והתנהלתן ממה שאני מכנה "שיוויון עם כוכבית" (שיוויון רק בהיבטים הנוחים לי, עם "כוכבית" לפירוט ההסתייגויות) לשיוויון אמיתי בבית. רק אז ניתן יהיה להתחיל לתרגם זאת גם לשיוויון בחברה ככלל, ומתוך כך גם בעבודה, שהיא תמונת ראי של החברה ולא להיפך.
אבל לא רק הנשים עצמן הן מקור הפלונטר בית-עבודה, אלא גם הטאבו המרכזי של החברה הישראלית, המשותף לגברים ונשים כאחד: ילדים. עצם הולדתם, המרוחים ביניהם ומספרם. בארץ קיים, מה שאני מכנה, "השילוש הקדוש": חובת ההולדת של שלושה ילדים ואף לא אחד פחות. כל אחד או אחת שלא עמדו בחובה מקודשת זו, כאילו לא "שיחקו אותה" באמת ובגדו באומה.
ואכן, מותר לאנשים ונשים בעיקר "אפילו" לא להתחתן – ובלבד שיביאו ילדים לעולם. לפחות אחד אם את חד-הורית, בדיוק שלושה אם אתם זוג. אם אתם זוג להט"בי – מותר להסתפק באחד, ואפשר שניים. אף אחד לא באמת מצפה מכם לשלושה. אחרי הכל, הפרוצדורה מורכבת ויקרה יותר. זהו המחירון הישראלי להולדת ילדים.
ילד זה לא חופשה בחו"ל
אבל לא בהיבט החברתי או הערכי או האתי עסקינן, אלה מצדיקים ספר שלם. המיקוד הוא כלכלי, אז בואו נדבר על ילדים וכסף. במילים אחרות: כמה זה עולה לכם, למה אתם עושים את זה לעצמכם, ובעיקר: למה ובאיזו זכות אתם עושים את זה להם - לילדים עצמם.
הנורמה החברתית של "השילוש הקדוש" גורמת לכך שהורים אינם לוקחים בחשבון שיקולים כלכליים בהולדת ילדיהם. הם כן קובלים על יוקר גידולם והם כן מודעים לו. אך לרוב המכריע של ההורים בארץ, העובדות הכלכליות החמורות הללו אין בהן כדי להוביל לחריגה מנורמה זו. אגב, זו נורמה שהיא כשלעצמה חריגה חדה מן המקובל בעולם המערבי, בו ככל שהשכלת האם עולה – היא יולדת פחות ילדים.
קיים בארץ ספין רגשי הנבנה, כדרכו של ספין, על עיוות האמת, וזה עיקרו: מי שאינו מוליד ילדים כלל, או שלושה בפרט, הוא אגואיסט, אגוצנטרי ומוזר. אם לא די בכך, הספין מגיע עם סנקציה: יש לדון אותו ללחץ אינסופי, רצח אופי, קלס ונידוי חברתי כל חייו.
ומהי האמת? ההיפך הגמור. הולדת ילדים שאין ביכולתכם לכלכל בכל ההיבטים הנדרשים: רגשית, מנטלית, תפעולית, חינוכית ו-כספית, היא המעשה האגואיסטי והאגוצנטרי ביותר עלי אדמות. דווקא אנשים הבוחרים אחרת, לא להוליד כלל או להסתפק באחד או שניים, הם אלה שמקדישים מחשבה ורגש מעמיקים לסוגיה, וחושבים על טובת הילד שטרם נולד ולא על טובתם הם.
למרבית ההורים ילד הוא בבחינת אקססורי – משהו שהוא טרנדי וחייבים שיהיה אותו כדי לעמוד בתחרות עם השכנים. בדיוק כמו חופשה בחו"ל, רכב חדש או בגדים ממותגים. העלות הכספית ובעיקר המחיר שהילד האומלל משלם – זה שולי. בוא ניקח גם כלב – עוד יצור חי הזקוק לנו בכל מאודו, שלא יהיה לנו פנאי לטייל איתו או להרעיף עליו אהבה ויהיה סגור בבית כל יום, כל היום. אז מה אם זה יהפוך אותו לאומלל? העיקר שתוכלו להציב תמונה משפחתית "מושלמת" על השולחן במשרד.
השיקולים הנכונים
כל אדם אחראי, בוגר ואוהב ילדים באמת, אמור להוליד אותם לא לשימושו האישי אלא לרווחתם הם. כמה פשוט ולכאורה ברור, ככה לא ברור מאליו. כמה עצוב. בעולם מתוקן (קרי, מחוץ לארץ הקודש), השיקולים אמורים להיות:
א. האם, ולא רק כמה ומתי: בארץ השאלה האם כלל להביא ילדים לעולם אינה עומדת על הפרק עבור רוב האנשים, אלא רק כמה נוליד (ברור ששלושה לפחות) ומתי (מרווחי השנים ביניהם). זאת, לא כי כולם בעלי פוטנציאל הורי כה מדהים (ההיפך הגמור הוא הנכון, הרוב הם הורים מזעזעים!), אלא כי כולם הולכים עם הזרם ולא עוצרים לרגע להפעיל מחשבה עצמית, גם בסוגיות הקרדינאליות ביותר של החיים, כמו הולדת ילדים. פתטי.
ב. מסוגלות הורית: האם אני בוגר/ת דיי כדי לעמוד בכל המטלות הרגשיות, המנטליות והתפעוליות של גידול ילד. ולא סתם "גידול", כי זה יקרה טכנית בכל מקרה, גם אם תזרקו אותו בביית-יתומים, אלא: גידולו האפקטיבי, כלומר פיתוחו וליוויו לכדי מבוגר בריא, אהוב, אוהב, עובד ותורם לחברה.
ג. מסוגלות כלכלית: האם יש ביכולתי לספק פרנסה עקבית, יציבה ומספיקה לכל ילד וילד שאוליד, לא רק לצורך קיום פיזי, אלא גם לצורך קיום טוב, כפי שאני מגדיר/ה אותו.
העובדה היא, שבכל פעם שאני משמיעה אמיתות אלה, אני זוכה למטר הערות פוגעניות המתמקדות בתוכחה מסוג: "אוי ואבוי אילו כסף יהיה שיקול בהבאת ילדים לעולם" או הספין החביב במיוחד: "מה את רוצה, שרק עשירים יולידו ילדים?" - משפט שנאמר, אגב, גם על-ידי האנשים המשכילים, המודעים והמתוחכמים ביותר בכל עניין אחר, עד שזה מגיע לילדים.
הראשון מזעזע משום שמסוגלות כלכלית הוא במציאות חלק קריטי בגידול ילדים, ומי שלא חושבים כך, יתכבדו ויאלמו דום בכל הקשור ליוקר המחייה. אמרתם שזה לא חשוב? תסתדרו. החופש הגדול יקר לכם? זב"שכם.
השני משום שחושף את אותו אגואיזם ואגוצנטריות הורית: אתם מולידים ילדים כדי "להראות לעשירים"? מה, זו מחאה פוליטית פתאום? התבוננות קצרה וכנה במראה תאלץ אתכם להכיר באמת: זה לא פוליטי, אלא זה אישי לחלוטין: אינטרס צר של מי שאינם יודעים לעמוד בלחץ חברתי, שאינם יודעים אחרת לצקת משמעות לחייהם, שלא התפתחו מספיק רגשית כדי להתמודד אחרת עם בדידות, שרוצים מישהו – בדיוק כמו כלב – שיהיה "חייב" לאהוב אותם, ו-אה, בל נשכח את הקטע הפרקטי מכולם: מישהו שיחליף להם חיתולים בגיל 80.
מעגל סגור והרסני
בינתיים, דווקא אלה שבחרו אחרת במודע ומתוך אחריות - חיים חיים מלאים יותר, מספקים יותר, וברווחה כלכלית יותר. הכי חשוב: הם נמנעים, ומצילים גם את עצמם ואת ילדיהם - בין אם נולדו או לא - מהמעגל הסגור ההרסני כלכלית שנוצר מכל אלו. מהו מעגל זה?
א. הורים מולידים ילדים מן הסיבות הלא נכונות, שאין ביכולתם לפרנס כראוי
ב. הם עובדים יותר ויותר שעות, מה שגורם לכך שהם רואים את ילדיהם (שלושה, כמובן) פחות ופחות
ג. הם צריכים לממן טיפול יקר בילדים ובכל מקרה הם אינם נוכחים בחייהם השוטפים אז לא ברור למה עשו אותם מלכתחילה (מה שמחזק את היבט האקססורי)
ד. ככל שהם עובדים יותר, הם נמלאים רגשי אשמה יותר
ה. ככל שהם נמלאים רגשי אשמה יותר, הם מתדרדרים בסמכות ההורית: רוצים להיות חברים של הילד במקום הוריו – למה לבזבז זמן ועצבים שאין על מאבקי כח והצבת גבולות? אז מה אם זה חלק קריטי בחינוך, בפיתוח אישיות ובהסתפקות במסגרת התקציבית הקיימת?
ו. נגררים לסיחרור כלכלי כי קונים לילדים כל מה שירצו: ג'ינס ממותג, סניקרס ממותגות, סמארטפון מגיל 6 (גג) והחלפתו כל חצי שנה בדגם חדש, טאבלט שיחליף אותם במשחקים איתו, בת-מצווש בגן אירועים בשילוב פירוטכניקה הוליוודית (או ליתר דיוק, בוליוודית, אבל לא נתווכח על טעם), קניות ובילויים יומיים בקניון והיד נטויה.
סחרור זה הוא גם פיצוי על רגשות האשמה שלהם (שזו ההגדרה האולטימטיבית לאגוצנטריות), גם מתכון להימנעות מעימותים, וגם דרך להעסיק את הילדים בזמן שלהורים עצמם אין כח אליהם. אתם יודעים מה? גם זה סוג של "שילוש קדוש", אם תרצו.
ז. היות שהם חייבים ליצר יותר ויותר פרנסה עם כל ילד נוסף, הם נכנסים גם לסיחרור תעסוקתי-מקצועי. ראשית, הם נתקעים בתפקיד, גם אם מדובר בעבודה שאינה מספקת אותם – מה שגורר שחיקה רגשית קשה, ששוב תזין חוסר פנאי רגשי לילדים, ואז אשמה, ושוב סיחרור כלכלי. שנית, אין להם זמן או פנאי רגשי או מנטלי לפתח עצמם אישית ומקצועית, גם שגם הסיכוי להתקדם ולהרוויח יותר בתפקיד שהוא בבחינת קידום – מתפוגג, מה ששוב מעצים לחץ כספי, ושוב מזין ומנציח את כל המעגל.
כמובן שתמיד עומדת בפני ההורים הברירה לפתח בגרות ומסוגלות הורית כדי לסנן החוצה לחצים חברתיים צרכניים, על-מנת לפצות על המחסור הכספי וללמוד להסתפק במועט - שהוא ערך ראוי ביותר כשלעצמו - אבל העובדה היא שמתי מעט עושים זאת. יותר פשוט לגהץ שוב את כרטיס האשראי ולקנות לילד עוד משהו בקניון. זה ישתיק אותו לעוד כמה שעות ויתן לכם קצת שקט.
הנה, כך הגענו להורים שהם בעוני מתגלגל, ממורמרים, וכועסים על כל העולם, בראש ובראשונה המעסיק האכזר שאינו מבין לליבם או המדינה שלא "נכנסת" בו מספיק, ומלמדים עוד דור של זאטוטים שהרצפה עקומה. אז רוצים להתיר את ה"פלונטר" בית-עבודה? התחילו בלא להוליד ילדים שאין ביכולתכם לפרנס.
הכותבת היא מנכ"לBossProblem יעוץ והדרכה להצלחה בעבודה, יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית
עוד בערוץ קריירה: צעירים תקועים בשוק העבודה
לפנייה לכתב/ת 
