הדתייה מהעבודה בטוחה שאני סטרייט
רציתי כל כך שהיא תהיה לי לחברה. השתוקקתי לספר לה על האהבות שלי, אבל בכל פעם שכמעט והתקרבנו לכך - מיהרתי לשנות נושא. שבתי בחזרה לזרועות הרפואה מחשש שהאמת תיפלט, מהפחד שהיא תיבהל מכך שאני עובר על חוקי התורה, מכך שאני מתאהב בבני מיני
בטורים הקודמים:
למה אף הומו לא רוצה לעבור את גיל 34?
דנקר ושמולי בחוץ. אז למה אני עדיין בארון?
עדיין מחפש אותך, אישה שתעשה איתי ילדים
ריבקי השרתה אווירה מוקפדת ומאופקת, והחולים אהבו את הרופאה החדשה מאחורי הסטטוסקופ. בקוקו האסוף והחלוק הלבן והארוך שמסתיר כל פיסת עור ומפזר ארומת "יראת שמים", ריבקי גילתה רצינות והשקיעה בחולים במסירות כמעט אינסופית. אף פעם לא הביטה בשעון, מעולם לא התלוננה על עייפות. ריבקי היתה רופאה אולטימטיבית.
החיים עצמם
שנינו היינו הרופאים האחראיים על המחלקה. בילינו שעות על גבי שעות, בוקר ולילה, מביקורי החולים ועד התורנויות שנמשכות 26 שעות. מצאנו את עצמנו מצילים חיים, מרפאים ונותנים תקווה, אבל משהו באוויר היה קפוא. חששתי להתקרב אליה עוד. בכל זאת – דוסית.
אבל הזמן עשה את שלו. ריבקי הבינה שרומנטיקה לא תצמח בינינו, ושמותר לנהל יחסי ידידות גם עם גבר, אף שלא הייתה רגילה לכך. התחלנו לדבר לא רק על מחלות, בדיקות ותורנויות, אלא גם על החיים עצמם. באותו הזמן, עוד לא הרגשתי שלם לספר לה על תום האמיתי. חששתי שהיא תירתע, תתרחק ושתהליך ההתקרבות שלנו יתנפץ לרסיסים.
וכך המשכנו להתנהל, במעין ידידות "מקודשת", שבה אני שומר נגיעה וגם ממשיך להיות אניגמטי בכל הקשור לחיי האישיים. רציתי כל כך שהיא תהיה לי לחברה. השתוקקתי לספר לה על האהבות שלי, האכזבות, על הקשיים בחיי כהומו תל אביבי לא-מצוי, וגם על כמה רגעי שמחה שהיו לי. אבל בכל פעם שכמעט והתקרבנו לכך - מיהרתי לשנות נושא. שבתי בחזרה לזרועות הרפואה מחשש שהאמת תיפלט, מהפחד שהיא תיבהל כל כך מכך שאני עובר על חוקי התורה, מכך שאני מתאהב בבני מיני.
ריבקי מתחתנת
לפני שבועיים ריבקי מתקשרת אליי. "זה קורה תום, אני מתחתנת!". שמחתי כל כך בשבילה. אחרי שנים בהן האהבה לא הגיעה אל פתחה, היא משלימה מעגל. "אני מאושרת", היא אמרה, "ועכשיו הגיע תורך. מתי סוף סוף תספר לי על האהבה בחייך?".
"את בטוחה שאת רוצה לדעת?" שאלתי, והיא השיבה בחיוב. "אז תחזיקי חזק, עכשיו תדעי הכל. תתחילי עם זה", אמרתי לה, ושלחתי קישור לאוסף הטורים שאת אחד מהם אתם קוראים ממש עכשיו. אז אולי לא אספר עדיין לריבקי על כל מה שעברתי בחיים. על הגברים שהתאהבתי בהם וזרקו אותי אחרי לילה סוער.
על כל הפעמים שהמתנתי בבית קפה – ואיש לא הגיע. על המתחולל באתרי ההיכרויות שמקדשים את הריבועים בבטן, השרירים וגודל האיבר יותר מאשר אותך עצמך, או על ההתבגרות הכואבת של ההומואים, שלרוב נותרים לבד. אבל לפחות עכשיו, כשהאמת השתחררה סוף סוף, יש לי תחושת הקלה. אינני צריך לטשטש עוד עקבות, לשקר או למהר ולהחליף נושא. עכשיו - ריבקי כבר יודעת.
רגע אחרי, מתמלאות הכותרות בפיגוע הדקירה והרצח במצעד הגאווה בירושלים. ארגון להב"ה, חרדים ואפילו חבר כנסת קיצוני אחד, ממשיכים בקריאות נאצה גזעניות כנגד קהילה שלמה של אנשים, ישראלים, מלח הארץ, שתרמו למדינה, שירתו בצבא. אזרחים טובים, שכל חטאם הוא שנולדו עם מטען גנטי שונה ושמבקשים את זכותם לבחור את מי הם רוצים לאהוב.
סולם הערכים המעוות של חלקים נרחבים כל כך מהמגזר הדתי והימני הקיצוניים, דורש תיקון. המדינה פצועה, שותתת דם שוב ושוב בשל שנאת אחים. ריבקי, רופאה חרדית שומרת מצוות אדוקה, היא הדוגמה שזה יכול להיות אחרת. ריבקי, בקול שפוי, לא מתלהם, בוחרת במתינות על פני אלימות, בקבלת האחר על פני קריאות גזענות ואלימות. היא מכבדת אדם באשר הוא אדם, לא פחות מקידוש השם.
תוך רבע שעה צפצף הטלפון שלי. "אני כל כך מתרגשת", היא כתבה, "כאבתי והצטמררתי. מגיע לך להיות מאושר. אם רק הייתי יכולה, הייתי מחבקת אותך חזק".
לפנייה לכתב/ת 
