"פני עצמי": בואו לקרוא פרק מספר

בחלקה השני בטרילוגיה של המשורר יחזקאל נפשי, מתואר עולמו הרוחני של נפשי והשקפת עולמו הפנימי, לצד אירועים אוטוביוגרפיים מחייו: החל מלידה עם מום פיזי נדיר ומחלה שליוותה אותו עד לבגרותו, כניסה למשך שנתיים למתחם בית-חולים, לצד עבודות עפר בקיבוץ וכלה בנדודים לחו"ל וחיים בתנאים של יד-לפה. כל זאת לצד תובנות עשירות והערות על ואל החיים, איבוד ומציאה עצמית. בואו לקרוא קטע מתוך הספר: 

מתוך "פני עצמי"

הפרידה מאליה ד', תחושות מוזרות לעת לילה, אהבתי הכמוסה, תופסני המתכת מוסרים, מסע אל תוך עצמי, הערוץ השחור מהחזה ומטה, תענית אמת, תהליך יחיד, כיסופים לנעלם, היומן כהד לנשמה, איש לא מבין באמת.

השעה בה אדם מתחיל לסלוד מעצמו, חש כלפי עצמו חוסר אהבה ממש, היא השעה בה יאבד את זהותו העצמית. ברגע שהוא אינו אוהד את עצמו, או אף, אינו מקבל את עצמו, אז למעשה, העצמי מתבטל כליל. זה תקף כלפי כל אדם ואדם. הדבר מורגש עוד יותר וביתר שאת, באדם שהחולי והמום נוגעים בבשרו והופכים מנת חלקו היום יומית. אין דרך אחרת וזהו אינו עניין שנתון לבחירה כלל. אני חושב שמשום כך גם, היה עליי, בסופו של דבר, להיפרד מאליה שלי. אהבתי את אליה ד' באמת ובתמים, ואני יודע בבטחה, שאף היא אהבתני.

אלא שהיה עליי, בסופו של דבר, לעוזבה, למען שאוכל להמשיך בדרכי ולהירפא. היה עליי להותירה מאחור (או שמא אני הוא זה אשר נותר מאחור? לא אחת חשבתי כך) על מנת שאוכל להתקדם הלאה בלא טרדות ועיסוקים שונים - אף נשגבים יהיו כגון אהבה, כגון אהבת אישה - לעבר ההתנזרות המוחלטת וניצול כל משאבי הנפש שיביאו בסופו של דבר לריפוי גופי החבול. הייתה זו בחירה קשה, כאובה, והיום, יש ואני שואל את עצמי מהיכן היה בי העוז והכוח לומר לה כי יהיה עלינו להינתק איש מרעהו, כנראה לתמיד. גם עתה אין בי המענה. גם עתה, מקץ שנים, אני הוגה בה כבאהבה נשגבת, כמעט חידתית, ומבקש מן האלוהים שימחל לי בחסדו, ויעניק לה את האושר והאהבה, את הביטחון ושביעות הרצון מן החיים, אשר להם היא באמת ובתמים ראויה, בוודאי שיותר ממני, אדם אשר היא כרכה את אהבתה וחומה סביבו והוא בִּקְּשָׁהּ ללכת מעליו. הייתי מבקש זאת בעבורה.

"פני עצמי". חלק שני בטרילוגיה

לו אך יכול הייתי, לו אך הייתי ניצב אל מול פני האלוהים והוא כמו אומר לי: "עבדי יחזקאל, הנה נעתרתי לך, ואעניק לך את אשר לבך מבקש", הייתי מבקש כי יעניק לה ממנעמי החיים וממתקם, שישפיע עליה משיפעתו ויעריף עליה מטובו בכל אשר תפנה. הייתי מבקש שלום לה, וכי תשוב ותעסוק באמנות אשר כה היטיבה עמה ואשר היא כה השכילה לעסוק בה. הייתי מבקש לה בעל אוהב אשר ינהג בה כראוי לאישה שכמותה, אשר יכלכל הן את נפשה, והן את כל אשר תזדקק לו אי פעם בבית. הייתי מאחל לה ילדים שחיוכם זוהר כאלומות אור וצחוקם נישא, מבקש כי מי ייתן ויום אחד, אתהלך בחוצות תל אביב ובקרן זווית, על אחד משלטי החוצות המוגהים באור הלבנה, אבחין בכרזה גדולה המורה על תערוכה העולה של יצירות מידי האמנית אליה ד', ולבי יעלוץ בי נוכח זאת כי אני אדע, שהנה היא השלימה את משאלת לבה והלכה בעקבות אותה אמונה נקייה אשר לה ייחלה ואותה ביקשה לקיים כשהייתה במחיצתי.

אליה יקרה לי, אליה מתוקה כל כך, יפה, אנא דעי כי אני מצטער, כי אני מבקש את מחילתך. אנא סלחי לי, שכן לא היה בכוונתי לצערך. לא היה בכוונתי למעול באמונך בי ובאהבה הכנה ובמסירות אשר בם נהגת כלפיי. ובעוד אני עוצם את עיניי עתה, אני כמעט יכול לדמותך בעיני רוחי, לראותך ממש. לראות כיצד שבת לבית הורייך ביום ההוא, דמעות של צער ולב נחמץ על לחייך השחומות, החמודות, הספר אשר רכשתי לך בחיקך, ואת ניצבת בפני אימך אשר יחסינו, מראשיתם, לא היו לרוחה, והיא כמו גוערת בך על תמימותך הילדותית, על כך שהענקת מאהבתך לאדם שכמותי, אדם אשר כפי שהייתה היא טוענת בפניך שוב ושוב, מעולם לא היה ראוי לך. לא באמת. בלב כבד אני רושם עתה כי ייתכן והיא צדקה. ייתכן ומעולם לא הייתי ראוי לאהבתך. ייתכן ואיש אינו ראוי לאהבה כה נקייה, נטולת פניות, כמו זו אשר לך הייתה היכולת להעניק. אך הייתה עת אליה, הייתה איזו עת... האם את זוכרת?

הייתה עת, רגעים בודדים, יקרים כל כך, בהם היינו שנינו כילדים קטנים הכרוכים בכאבם ואהבתם, חבוקים, נרעדים אל מול האלוהים והאדם ואנו מאושרים... מאושרים באמת. וטוב לנו. האם את זוכרת את רגעי הקסם בהם לא היה איש מלבדנו בעולם, והיקום התפרש על פני החלל אשר בינינו בלבד? אני משער שכל האוהבים חשים כך מעת לעת, וברגעי הקסם הכמוסים הללו, הבודדים, יש והם חשים כי העולם נברא להם וכמו עומד מלכת אך בעבורם. אך אינני חושב שכך היה זה עמנו. לא, אינני חושב. עתה אני יודע, שהזמן באמת עמד מלכת, קפא על עמדו, ובתקופה בה טרם נכנסתי לחדר הניתוח, עת שכבת על צד מיטתי, סמוכה לי, ידייך מוכתמות בצבע אקרילי דק עם ניחוחות השמן, שפתייך הזהובות בגוון הדבש, זעות מתוך מלמולי אהבה ותשוקה מתוקה, עורך כשיש, מנצנץ לאור מנורת הלילה.

או אז, ברגעים ההם, יש והזמן באמת עמד, יש והעולם עצמו בלם את תנועתו

והשתומם נוכח אהבתנו. אלוהים אליה, אנא דעי כי אני נוצר רגעים אלה בלבי, ולעולם לא אשכחם, כשם שלעולם לא אשכחך. את האמנת בי ואני האמנתי כי אני ראוי לך. האמנתי בכך בכל לבי. אלא שהיה עליי לעוזבך ולסור לבדידותי, לעבר אותה הבדידות אשר אני כה מיטיב להכירה. אנא הביניני... אנא הביני כי מעולם לא פסקתי מלאהבך, אלא מעצמי סלדתי. כל תחושותיי על עצמי הביעו חמלה, דכי וכאב, מעין אובדן חתרני ונחישות גם. נחוש הייתי בדעתי להירפא, ויהיה המחיר אשר יהא. הייתה זו נחרצות, קול אשר בקע מקרבי ולחש כי יהיה עליי להסתתר בפינה האפלה ביותר של קיומי, עד אשר ארפא ואוכל לשוב ולחיות בקרב בני האדם. כיצד יכול הייתי לאהוב אליה, כאשר את עצמי לא אהבתי, כיצד? כיצד ניתן לחוש אהבה כלל, כאשר אתה מתבונן במראה, וכל אשר נשקף אליך מנגד, מעורר בך תיעוב.

בדעתי עולה עתה איזה רגע אחד מבית החולים, רגע בו את פסעת לחדרי בקלילות צעדייך, כצבייה מן היער, עורך שזוף מן השמש הקיצית ומדי הזית אשר לגופך כמו נותנים בוהק משני לגוונו, כהד מאדיר, כמענה לכל שאלות היופי האנושי. אני זוכר בבירור כי כשראיתיך, גל של צער גאה בי והציף את כל מחשבותיי. אמנם החילותי אז כמו שב אט אט למאזן הפיזי הראוי לבן תמותה, אך עוד הייתי מחובר למכשירי הניתור וההזלפה הוורידית, לאינפוזיה, ושלל צינורות שונים, כשרכים, נפלטים וחודרים לגופי. בעת ההיא, אף שמשקלי החל לעלות בהדרגה למשקל נורמטיבי, נראיתי רע ומבוהל כחיה מפוחדת אשר נקלעה באישון לילה בין פנסי מכוניות. אני זוכר כי ניגשת אליי וגופך עטף את כולי בחום, ניחוח שיערך כמי חיים בעבורי.

ביקשת לראות את אשר עשו לי, את החתך עצמו, וכיצד הוא נראה, כי באותה שעה, כבר חלפו ימים אחדים. ממש כך, בתמימות, בבוטות ישירה. ואף על פי שאני יודע, בשעה בה אני יושב כאן וכותב, כי כבר ראית את הסטומות החדשות שלגופי, את מעיי, את תופסני המתכת וצינור ההזלפה לניקוז, עוד בשעות בהן הייתי לאחר ההרדמה, שוכב ונתון לחסדייך, לחסדיו של מתן, האחיות, צמרמורת עברה בי כאשר פרמתי את כפתורי חולצתי ופשטתי אותה מעליי. חשתי נכלם וסלידה עברה בי כאשר ידייך שוטטו על המתכת הקרה שהוצמדה לבטני, לעורי, על הסטומות והערכה החדשה עמה אאלץ לחיות.

מתוך "פני עצמי", מאת יחזקאל נפשי. הוצאת "עמדה". יחזקאל נפשי הוא משורר ומתרגם. עורך "פינת השיר היומי" בעיתון "מעריב".