שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האיש שעיצב לנו סיוטים: פרידה מווס קרייבן
    הוא המציא את התגלמות הסיוט הקולנועי הכי מתוחכם על המסך (פרדי קרוגר) ולקח את הז'אנר צעד אחד קדימה כשהרוצחים התכתבו עם הסרטים שעשו אותם ("צעקה"). פרידה מיוצר סרטי האימה ווס קרייבן
    דור שלם יזכור אותו בזכות "סיוט ברחוב אלם". דור אחר יזכור אותו בזכות "צעקה". והאמת היא שאולי דווקא צריך לזכור אותו בזכות "הבית האחרון משמאל" - סרט הביכורים המטריד והבוטה שלו מ-1972, שהכתיב את הטון לתור הזהב של האימה האמריקנית. איך שלא יהיה, ווס קרייבן תמיד היה שם בשביל לעצב את הסיוטים שלנו.

     

    ואולי זה היה בעצם ההישג הגדול ביותר שלו - הרבה יותר משמעותי מכל סרט ספציפי. בזמן שבמאים אחרים נכלאו בז'אנר וברוח התקופה - גם אם היו מוכשרים מאוד, כמו במקרה של ג'ון קרפנטר או ג'ורג' רומרו, קרייבן תמיד ידע להתאים את עצמו לכאן ולעכשיו. בעצם, להתאים? לא פעם, הוא היה זה שסלל את הדרך למהפכה.

     

    צפו בטריילר הסרט "סיוט ברחוב אלם" מ-1984

    צפו בטריילר הסרט "סיוט ברחוב אלם" מ-1984

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    הוא בכלל התגלגל לתחום במקרה: לא טקסני אותנטי כמו טובי הופר ("טבח המנסרים מטקסס") או נצר למשפחה בעלת נטיות אמנותיות כמו ג'ון קרפנטר ("ליל המסכות"), אלא בן למשפחה נוצרית אדוקה שבכלל אמור היה לחיות חיים שקטים עם קריירה אקדמית מכובדת. אבל "מרד הנעורים" המאוחר שלו הוביל אותו להפקת סרטי פורנו (תחת שם פיקטיבי) ועריכת סאונד. משם, הדרך שלו לכוח החלוץ של דור הסלאשרים המקורי היתה קצרה.

     

    ואז הגיע "הבית האחרון משמאל" (1972). נכון, הוא לא פעל בחלל ריק. תעשייה שלמה של סרטי אימה דלי תקציב הלכה והתגבשה לה במקביל אליו, ולא באמת חיכתה לקרייבן. אבל הסרט שלו בכל זאת הציב רף חדש בז'אנר: שילוב מדהים של אונס והתעללות חסרת רחמים, נקמה מוקצנת ואפילו כמה רגעים של הומור, שעובדים למרות הקונטקסט המזעזע שבו הם נטועים.

    "סיוט ברחוב אלם". פרדי קרוגר. אבטיפוס כל הרוצחים ()
    "סיוט ברחוב אלם". פרדי קרוגר. אבטיפוס כל הרוצחים
     

    חמש שנים אחר כך הגיע "לגבעות יש עיניים" (1977), ששמר על הטון הקודר בעשור שבו האימה ביקשה בעיקר לזעזע אותנו, הרבה יותר מהרצון להפחיד או להצחיק. אבל אחרי "ליל המסכות" (1978) ו"יום שישי ה-13", כשהסלאשרים שהפכו מתעשיית שוליים לפס ייצור של שוברי קופות, הז'אנר שבו הוא פעל הפך לבדיחה. הלוק הזול של סרטי האימה הפך יותר מגוחך ממחוספס אל מול שוברי הקופות עתירי התקציב של הוליווד, ונגרר לשנים של ניסיונות גרועים לשחזר את ההצלחה של החלוצים.

     

    וקרייבן שוב היה שם בשביל להראות את הדרך. סדרה של כתבות שפורסמו ב"לוס אנג'לס טיימס", על על אנשים בדרום מזרח אסיה שמתו בשנתם לאחר שסבלו מסיוטים חוזרים ונשנים, הולידו במוחו רעיון. במשך שלוש שנים הוא הסתובב עם התסריט בין חברות הפקה - וקיבל רק סירובים. מנכ"ל יוניברסל, סיפר שנים מאוחר יותר, טען שאין בו שום דבר מפחיד.

     

    אחד מסרטי האימה החשובים של המאה ה-20. "סיוט ברחוב אלם" ()
    אחד מסרטי האימה החשובים של המאה ה-20. "סיוט ברחוב אלם"
    אבל בסוף הוא הצליח: "ניו ליין סינמה" הכושלת אימצה את קרייבן ואת התסריט, וב-1984 יצא "סיוט ברחוב אלם", בדיעבד, אחד מסרטי האימה החשובים ביותר של המאה ה-20. פרדי קרוגר לא היה סתם עוד רוצח סדרתי, פושע אלים או סאדיסט מעוות. הוא לא סתם רדף אותנו בסיוטים, הוא היה התגלמות הסיוט במובן הטהור ביותר. זה היה סרט האימה המושלם לתקופה: מטריד אבל מלא הומור, מודע לעצמו אבל מוקפד ולא טראשי מדי.

     

    אלא שגם הוא לא הצליח להציל את שנות ה-80. פרדי קרוגר, כמו ג'ייסון וורהיס ומייקל מאיירס לפניו,
    הפך קורבן לסיקולים מטופשים שיצאו בקצב מסחרר והצליחו לחרב את המוניטין שלו תוך שנים ספורות. למזלו, קרייבן היה שם בשביל להציל אותו.

     

    נהוג להתייחס ל"צעקה" בתור הסרט שהפיח חיים חדשים בז'אנר האימה, אבל למעשה "הסיוט החדש" (1994) שיצא מעט קודם לכן סימן את הדרך, גם אם היה כישלון מסחרי. זו הייתה יריית הפתיחה של ה"מטא-אימה": סרט כל כך מודע לעצמו שהוא למעשה מתייחס לעצמו כסרט בתוך העלילה. קרייבן גילם שם את עצמו, כמו גם רוברט אינגלנד והת'ר לנגנקאמפ, כוכבי הסרט המקורי. פרדי קרוגר, במקרה הזה, הוא דמות קולנועית, או ליתר דיוק, התגלמות הרוע הכבולה לאמנותו של קרייבן. וכך, פרדי זוכה לחיים חדשים כסיוט קולנועי שקם לתחייה ב"עולם האמיתי" - שהוא העולם של "הסיוט החדש".

     

    סרטי "צעקה" כמובן לקחו את הרעיון צעד אחד קדימה. כעת, התנהלות הגיבורים - והרוצחים - מתבססת על סרטי האימה שבהם נהגו לצפות. אלה סרטים קלילים, קצביים ומתוחכמים, שבמקום לזעזע מבקשים בעיקר לבדר. וזה היה הדבר הנכון ביותר לקהל הציני של אותו עשור, הקהל שמלכתחילה צפה בסרטים הישנים של קרייבן ובני דורו כיצירות טראש מבדרות, ולא כזוועתונים אמיתיים.

     

    שנות ה-2000 היו פחות טובות אליו. הוא היה מעורב בשני רימייקים לסרטיו הישנים ("הבית האחרון משמאל" ו"לגבעות יש עיניים") - שהיו לא רעים, בטח ביחס לרימייקים הגרועים יותר שיצאו במקביל אליהם, אבל מצד שני היו די חסרי מעוף - והסרט האחרון שביים, "צעקה 4", לווה בחבלי לידה והתערבויות מלמעלה שהותירו אותו מאוכזב מאוד מהתוצר הסופי (ובצדק, יש לציין).

     

    ובכל זאת, הוא הספיק לקחת חלק גם בגרסה הטלוויזיונית של הסדרה, שעוד מוקדם לקבוע, אבל ייתכן מאוד שתעצב את הטעם של חובבי אימה בני דור חדש, זה שגדל על MTV מודל 2015. דור שצעיר ביותר מ-40 שנה מהמעריצים הראשונים שנהרו אחרי סרטיו. דור שצעיר ב-30 שנה מאלה שגדלו וחלמו על "סיוט ברחוב אלם". דור שצעיר ב-20 שנה מאלה שהתאהבו בז'אנר בזכות "צעקה". וזו חתיכת מורשת, שתרדוף אותנו לעוד הרבה זמן.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: EPA
    ווס קרייבן. פרידה מיוצר סרטי האימה
    צילום: EPA
    הטבות למנויים
    מומלצים