"המונוגמיה והנישואים בדרך לפשיטת רגל"
האם החיים הזוגיים בפייסבוק וכל הרומנים המתוקשרים שאנו נתקלים בהם על דרך קבע, הם לא יותר מקמפיין של מפעל כושל שמנסה להציל את עצמו? תומר און ישב עם עומרי הרצוג, ד"ר ללימודי תרבות, לשיחה כנה על גורלו של מוסד הנישואים כפי שאנו מכירים אותו
עוד בנושא:
עד כמה כסף משחק תפקיד בזוגיות?
מהו מעורר התשוקה מס' 1 בקרב ישראלים?
עתידות: בעוד 50 שנה תשכבו עם רובוטים
עמרי הרצוג, ד"ר ללימודי תרבות וראש המחלקה ללימודי תרבות במכללת ספיר, מנסה לסבר לנו את האוזן, אבל מסבך אותה עוד יותר. מסתבר שאהבה וזוגיות קשורים למושגים שנדמה שלקוחים מעולמות אחרים לגמרי.
אז מה הקשר בין אהבה ותרבות?
"הקשר בין אהבה ותרבות הוא כמעט מוחלט. האופן שבו אנחנו תופסים וחווים אהבה הוא תלוי זמן ומקום. התרבות מגדירה איך אנחנו תופסים את האהבה, את הלגיטימיות שלה, מי יכול לאהוב ובאילו תנאים. תמיד יש לאהבה תנאים".
מה זאת אומרת מי יכול לאהוב? מי לא יכול? לא כולנו יכולים?
"השאלה היא בכלל האם מותר לנו לאהוב, ואת מי. עד המאה ה-18 אהבה בין בני אדם נתפסה כרגש שלילי. היה צריך לאהוב את האל, אבל אהבה רומנטית ממומשת נחשבה בעייתית מאוד, ובצדק - לפי רוח התקופה".
"אהבה הרי מוציאה אותנו משיווי משקל. היא מונעת מאיתנו להיות אנשים שקולים, רציונאליים, שלווים. היא יוצרת אי סדר במערכת המחשבתית והרגשית, ומייצרת התפרצויות שמסוכנות לאזרח שמתפקד בתוך קהילה. ולכן, רק אהבה שלא יכלה להתממש לעולם נחשבה אז לאהבה אמיתית".
אז הרומנטיקה סופה בטרגדיה?
"היום אנחנו חווים יצירות כמו 'רומיאו ויוליה' כטרגדיות דרך התרבות שלנו. אבל במקור הן לא יצירות טרגיות אלא יצירות מלאות פאתוס. זה היה ברור שאהבה אמיתית לא תוכל להתממש, ולכן, כשזוג האוהבים מת מוכתר ניצחונה של האהבה".
זאת אומרת שהצופים הראשונים אי פעם של "רומיאו ויוליה" יוצאים מהמחזה עם הרגשה של ניצחון?
"הרגשה של קתרזיס, כן. עד לא מזמן, חיינו בקהילה סגורה ונישאנו בנישואי שידוכין מטעמים כלכליים או פוליטיים. הזוגיות הוגבלה למקום בו חיינו ולמעמד הפוליטי והחברתי שאליו השתייכנו. המניעים לזוגיות לא היו רומנטיים, אלא כלכליים. התשוקה הופנתה כלפי אהבה לא ממומשת, אהבה שהיא לא מתוקף חוזה".
"מאז, 'רומיאו ויוליה'", הוא מסביר, "צמח הקפיטליזם – שמחייב את האנשים להגיע למימוש עצמי, והאינדיבידואליזם – שגורס שכל אדם הוא יחיד ומיוחד במינו. צירוף שני הגורמים הללו דוחף לכיוון ההפוך, הכיוון שאליו גם דוחפת התרבות האמריקאית הפופולרית – שאהבה אמיתית דווקא צריכה להצליח כנגד כל הסיכויים".
נדמה לי שהיום המושג 'הצלחה באהבה' מתורגם לאהבה מוחצנת שמשודרת ומוקרנת בכל המדיות האפשריות.
"אכן, וזהו תוצר של חוסר ביטחון גדול במהות המושג הזה ואפשרות המימוש שלו בתוך זוגיות. לתחזק אהבה בחיים משותפים במשק בית אחד זה עניין מסובך, שגם נכשל פעמים רבות. לכן יש צורך להצהיר ולחגוג את ההצלחה הזו בפומבי, כל עוד אפשר. החגיגה בפומבי היא הצהרה של עמידה בנורמות המקובלות של מימוש עצמי".
ד"ר הרצוג לוקח תנופה וממשיך: "באהבה של היום יש המון פרדוקסים, כי מצד אחד משווקים לנו אהבת אמת, את הנפש התאומה, את האחד והיחיד שמחכה לנו אי שם ושאסור לנו להתפשר עד שנמצא אותו. כלומר, אנחנו צריכים למצוא אדם אחד שיענה לנו על כל הצרכים הרגשיים, הקוגניטיביים, האינטלקטואליים, הארוטיים – והרי אין אדם כזה באמת, ובנוסף לזה, כל הזמן מספרים לנו שאושרנו תלוי בכך שנתקדם ונחליף כל הזמן את הכול: את הבגדים, את הריהוט, את הסמארטפון, את הבית. אבל בהקשר של הזוגיות אומרים לנו שאנחנו צריכים למצוא אדם אחד ולהישאר איתו לאורך זמן".
"וגם זה פרדוקס כמובן: בכל תחומי החיים מסביב אנחנו צריכים להשתדרג, אבל ברומנטיקה – לא. מושא האהבה שלנו צריך להיות ולהישאר מושלם. יותר מזה: אם אנחנו מחליפים אותו – נכשלנו. זה מצב שמבודד את האהבה משאר תחומי החיים והופך את האהבה למשימה בלתי אפשרית. לכן המחוות של האהבה בפייסבוק הן סמל סטטוס. הדברים הללו – תמונות של טבעת האירוסין, שינוי הסטטוס בפייסבוק, תמונות מהחתונה וירח הדבש – כל אלו מבקשים מהעולם להכיר בכך ש'הנה, עמדתי בנורמה, השגתי את הדבר שנדרש ממני להשיג, הדבר שכל קומדיה רומנטית בקולנוע אומרת לי שאני חייב להשיג'".
האהבה, אם כן, מוגדרת כהון.
"נכון. אתה צריך להצהיר באופן פומבי על זה שיש לך אהבה כי זה מקנה לך סטטוס. הנורמה הכוזבת היא שאם אין לך אהבה רומנטית - אתה בודד ואומלל, ואם יש לך - אתה מאושר ושלם".
הפומביות הזו באה מתוך צורך להתמודד עם אנונימיות בחברה המודרנית?
"אני לא חושב שזה פותר את בעיית האנונימיות, כי כולם מעלים את אותן תמונות, כולם מציעים נישואין באותה צורה, כולם מתחתנים באותה צורה. המחוות הן אנונימיות, גנריות לחלוטין. קצת נכפה עלינו להשתתף בהצהרת ההון הזו כי אחרת אנחנו מרגישים שמשהו לא בסדר איתנו, ולכן גם חייבים להחצין את זה".
זה נרטיב? זה אשרור לנורמליות שלנו?
"זה הציות לצו שאדם צריך להיות בזוגיות מונוגמית כדי להיות מאושר. והשיטה של המונוגמיה, של אהבה חסרת פשרות, של האחד היחיד והמיוחד, היא בעייתית, כי היא לא עומדת בקו אחד עם אורח החיים שלנו. לכן צריך להצהיר עליה שוב ושוב ושוב כדי לנסות לשקם אותה".
"אך כשמסתכלים על אחוזי הגירושין, ועל נתונים לגבי בגידות ועל מחקרים שמדברים על אושר במסגרת חיי זוגיות, המספרים הופכים מדאיגים יותר ויותר. אבל אולי הם לא באמת מדאיגים אלא משחררים. השיטה עובדת לחלק מהאנשים אבל להרבה היא לא עובדת, ולכן אנשים מוצאים תצורות חדשות של חיים רגשיים".
במבט אל העתיד – המונוגמיה בדרך לפשיטת רגל?
"למרבה ההפתעה המונוגמיה קיבלה זריקת עידוד ממקור לא צפוי – אישור הנישואין בקרב זוגות הומוסקסואליים בארצות הברית. אך המונוגמיה היא מפעל כושל, וזה ממש מפעל כי הרי צריך לעבוד בו, להשקיע בו מאמץ. אנשים עוזבים את המפעל הזה, מתפטרים ולפתע מגיע כוח עבודה זול ולהוט שמשקם אותו. ההחלטה של בית המשפט האמריקאי הצילה בינתיים את המוסד החברתי הזה שנמצא בצרות צרורות".
החיים הזוגיים בפייסבוק, רומנים מתוקשרים, זוגיות בתכניות ריאליטי – הם כולם פרפורים אחרונים של החיה המוזרה הזאת?
"זהו קמפיין של מפעל כושל שמנסה להציל את עצמו. על זה גדלנו. התרבות הפופולרית גרסה כל הזמן שזו הדרך היחידה לחוות רגש ולנהל את חיינו, וכשהדבר הזה זקוק לקמפיין, שידברו בשבחו, כנראה שהוא בדרך להיכשל".
לפנייה לכתב/ת 
